תשובה שלמה - א צח

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרא"מ מהך דשבועות (דף כ"ג ע"א) דאמרי' דהוה לי' למימר פת חיטין ושל שעורין ושל כוסמין ודילמא ע"י תערובות, דלכאורה תקשה אמאי נימא דע"י תערובות לר' יונתן דמשמע נמי כל אחד בפני עצמו, אך הר"ן כתב בהלכות בשם הרמב"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר שאלו וכיוצא בהן סתם נדרים הם ופירש כפי מה שבלבו לומר ושואלים אותו ואם אמר אינו זכור דנין בהם להחמיר ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ש הדין בשבועות עכ"ל וזה כהרא"מ ז"ל

אך י"ל דאף הרשב"א ז"ל לא אמר רק בנידון דידי' שאמר על שני אנשים נפרדים ואפשר לומר דכונתו היא רק על אחד מהם, אך אם אמר על אחד שיש לו שני ענינים, א"א לומר דכונתו גם על מי שיש לו רק ענין אחד, דעל זה לא היתה כונתו כלל דהוה כמו שמבואר בב"ש אהע"ז סי' קכ"ט ס"ק כ"ד גבי מי שנקרא בשני שמות דהיינו ראובן שמעון שצריך לכתוב דוקא ב' השמות ואם כתב ראובן דמתקרי שמעון פסול מפני שבשום פעם אינו ראובן לבד או שמעון לבד. והכא נמי מדכתבו ש"ץ ושו"ב כונתם על איש שהוא ש"ץ ושו"ב יחד אבל מי שהוא ש"ץ לבד או שו"ב לבד גם לפי דברי הרשב"א ז"ל אין זה אותו שאסרו עליהם לקבלו בתקנתם

ואף שאם נאמר שהא כונתם בתקנתם היתה בשביל שלא יתאמצו וישתדלו הקרובים למנות קרובם אף שאינו ראוי והגון לכך, והך טעמא שייך נמי בשו"ב לחוד מ"מ כיון דבלשון התקנה משמע דוקא ש"ץ ושו"ב יחד אף דנימא דהטעם שייך אף על שו"ב לחוד מ"מ הוה כמו שלא הוציאו בפה שהאיסור על שו"ב לחוד ואין כאן פיהם ולבם שוין, ועיין מש"כ הרא"ש בפי' לנדרים (דף ס"ג ע"ב) דיבור המתחיל שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתייה ומיהו גם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאה מפיו כו' עכ"ל ועיין מש"כ הרא"ש בפ"ח דנדרים סי' ה' ואף להחולקים על הרא"ש וס"ל דאסור באכילה ושתיה היינו משום דאמרי' טיפת צונן שאיני טועם כונתו על אכילה ושתיה והוי פיו ולבו שוין, אבל בנד"ד כיון דבאותה שעה לא הוצרכו לשו"ב לחוד והלשון בהתקנה משמע דוקא ש"ץ ושו"ב יחד, אמרי' דעל שו"ב לחוד לא אסרו עצמם בתקנתם וכמו דמשמע מלשונם ואף דהטעם שייך נמי גבי שו"ב מ"מ סו"ס לא נאסר עליהם שו"ב לחוד ויעיין מש"כ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ד וסי' נ"ה

שוב ראיתי בשו"ת רעק"א סימן מ"ו שכתב. ג"כ דהך דשבועות הוא אף לר' יונתן דאמרי' דלא אסר עליו רק פת שנעשה מתערובות חטין ושעורין וכוסמין, ואלו אוכל פת מחטין לחוד גם פת שעורין לחוד לא מחייב, משו"ה לא אמרי' בי' כ"א בפני עצמו כיון דפת חטין לחוד אינו חלק מהאיסור כלל דלא אסר עליו זה המין כלל אלא פת שיעורב משניהם, ומשו"ה פסק באחד שנשבע שלא יהיה עוד ש"ץ ונאמן הקהל, דמשמע שלא אסר מעשה עבודת הש"ץ ומעשה הנאמן, אלא שהוא לא יהא ש"ץ ונאמן, ובזה י"ל דאם בשנה אחת ממונה לש"ץ ובשנה אחת ממונה לנאמן, דלא עבר על שבועה כו' מ"מ כל אחד ואחד אין בו איסור כלל דסו"ס אינו בשום פעם ממונה על שניהם כו' משום דכל אחד בפני עצמו אינו חלק מהאיסור כלל, וכיון דאינו חלק לא שייך בי' כלל לומר דאסור כל אחד כו' עכ"ל ולפ"ז בנו"די נמי דמלשון התקנה משמע דלא יהי' ש"ץ ושו"ב, היינו שלא יהי' שניהם ביחד אבל שו"ב לחוד שרי

ועוד נראה לענ"ד דאין לחוש לתקנה זו כיון שנעשית ע"י הבע"ב בעצמם שלא במעמד הרב ושלא בהסכמתו כמבואר בבבא בתרא (דף ט' ע"א) הני מילי היכא דליכא אדם תשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני, ופסק כן הרמב"ם בפרק י"ב מהל' מכירה וכן כתבו כל הראשונים דהך אדם חשוב היינו הממונה על הצבור, עיין בשיטה מקובצת שם בשם מהר"י בן מיגש והר' יהונתן ז"ל וברא"ש ב"ב פרק א' סי' ל"ג ובטור ח"מ סי' רל"א, דאף שכל בני העיר מסכימים איך מועיל בלא חבר עיר וכ"כ הרא"מ בחו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח

והנה הריב"ש בתשו' סי' שצ"ט כתב דדוקא בני אומנות צריכים הסכמת חבר עיר אבל בני קהילה אין צריכים וכ"כ הסמ"ע שם בסימן רל"א ס"ק מ"ה בשם תשו' מהר"ם אלשקר, אך ראיתי בשו"ת מהר"ל אבן חביב סי' צ"ט ובשו"ת ושב הכהן סי' צ"ב שהביאו חבל ראשונים דגם בני העיר אינם יכולים לתקן בלי הסכמת חבר עיר, והנה לומר בכונת הריב"ש דהנפקותא בין כל העיר ובין בני אומנות היא דלכך צריך הסכם חבר עיר גבי בני אומנות, משום דמסתמא איכא פסידא לאחריני גבי בני אומנות כשמתנין, אבל כשכל בני העיר מסכימים בתקנתם אז אין לחוש בזה שוב, דאין כאן פסידא לאחריני, אלא דהא גבי הני תרי טבחי נמי כיון דאתנו עלייהו דידהו לחוד, גם כן לא שייך למימר דאיכא פסידא לאחריני ומ"מ קאמר דהיכי דאיכא חבר עיר לאו כל כמינייהו דמתנו, וכן מוכח ממש"כ רבינו האי גאון ז"ל בספר משפטי שבועות שער ס' וז"ל אם יש שם אדם חשוב אין להם לבני העיר לעשות כלום קיום תקנות המדינה אלא מדברו וגזירתו וכו', וכל תיקון בלתי הסכמתו מופסד הוא ואפי' אם הסכימו ונתרצו המדינה כולה אינו כלום כמ"ש רז"ל הנהו טבחי דאתנו ביניהם דכל דמזבין ביומא דחברי' לקרעינהו למשכי' וכו' דהיכי דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו עכ"ל, מזה נראה שדימה דין הנהו תרי טבחי לדין כל העיר, משום האי טעמא שכתבתי, דכיון דאתנו עליהו דידהו ממילא ליכא פסידא לאחריני א"כ דינם ככל העיר דג"כ ליכא פסידא לאחריני, ומ"מ אי איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני, ומכש"כ בנד"ד דלא הסכימו ע"ז כל בני העיר ואיכא פסידא להנך קרובים בזה כ"ע מודים שצריכים הסכם חבר עיר ובלא הסכם חבר עיר אין לחוש להתקנה והרדב"ז בתשו' ח"א סי' ס"ה כתב דאפי' בשבועה לא כל כמינייהו דמתני בלא חבר עיר

עוד נראה לענ"ד בזה, דכיון דבודאי לא נעשתה התקנה באספת כל העיר רק שנתאספו אחדים וכתבו וחתמו ואח"כ חתמו עוד אחרים. ובכה"ג הא כתב בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ח וז"ל שההסכמה המקובלת ומקויימת איננה אלא הנעשה מפי רוב ציבור במעמד כולם וכל שחתמו רוב הקהל זה שלא בפני זה אין זו הסכמה שצריך לילך אחריה, ולא עוד אפי' חתמו הרוב והסכימו זה בפני זה שלא היה במעמד כולם לאו כלום הוא עכ"ל יע"ש

והנה אף שעל הראיה שהביא מהרי"ט על זה, לענ"ד יש לפקפק לכאורה דז"ל שם ויש לדקדק כן מדאמרי' בפרק עגלה ערופה (דף מ"ה) אהא דבעי אי בעינן שיצאו למדינה כולה סנהדרין, ומייתי מדתניא מצאו זקן ממרא אבית פאגי והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם, דנפיק כמה אילמא דנפיק מקצתן דילמא הנך דאיכא גואי כותי' ס"ל אלא דנפוק כולה ולמאי לאו למדידת עגלה ערופה, ומאי פריך דלמא יצאו רובן לדבר הרשות וכגון שנשארו שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה והמרה על אותן שבפנים וחזר והמרה על השאר בבית פאגי אי נמי שהמרה על אלו שבחוץ וחזר והמרה על אותם שבפנים, דאי לאו קרא דמלמד שהמקום גורם ס"ד שתהא המראה אלא מוכח דלהא לא איצטריך קרא שכל שלא המרה עליהם במעמד כולם אין המראתו לחצאין המראה