תשובה שלמה - א צו

דהששה ימים טמאים שבהם מתחיל ההקף השלישי הם מימי נדה והם הימים ל"ז ל"ח ל"ט מ' מ"א ומ"ב ואינם סותרים אלא יומם ותוסיף יום מ"ג מהטהורים לחשבון הנקיים ותוכל לשמש מ"ד מ"ה מ"ו מ"ז מ"ח, אך כיון שיש לחוש דלמא קבעה וסת חדש ביום כ"ה שרואה בו לפי החשבון בימי נדתה בהקף השני ומאז מתחילים לחשוב ימי נדחה וימי זיבתה, א"כ הנך ראיות שהיא רואה ביום ל"ז ל"ח ל"ט מ' מ"א ומ"ב הם בימי זיבתה וסותרות המנין ומספיקא א"א לה לשמש עוד, אבל בשני ימים טמא ושני ימים טהור אף אי לא נימא דלהרמב"ם דחשבינן חשבון ימי הנדות מתחילת הראיה, אך התם ע"כ הא חזינן דקבעה לה וסתה מעשרים לעשרים וממילא תחילת הראיה תחילת חשבון ימי נדתה הוא

ואגב אודיעהו מה שאמר לי בשבוע זו הגאון ר' רפאל שליט"א אבד"ק באברייסק עלה דהקשה אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק או"ת סי' ע' על מש"כ המרדכי בפרק ב' דפסחים עלה דכתב הר"י מפרי"ש להתיר למכור לנכרי תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח, ומביא ראי' ממה שהתיר רבא במס' ע"ז (דף ס"ה ע"ב) למכור לנכרי חטים דנפל עלייהו חביתא דיין נסך, והרי יין נסך אסור בהנאה ואפ"ה מותר והמרדכי שם דחה ראייתו דשם עובדא דרבא מיירי ביין נסך דרבנן, א"כ תמוה מאוד דשם (בדף ס"ה ע"ב) דאותבי' רבה בר לואי לרבא מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנו לנכרי שמא אתי לזבוני לישראל ולדברי המרדכי אין כאן קושיא, דבשלמא כלאים שהיא איסור תורה לכך חיישינן לספק שמא יחזור וימכרנו לישראל, אבל הני חיטי שהמה רק איסור דרבנן שבלעו יין נסך דרבנן לכך לא חיישינן לספק שמא ימכרנו לישראל עכ"ל. ואמר לי הרב הגאון הנ"ל שלפי דעתו אין כונת המרדכי במה שאמר שם בפסחים פרק שני סימן תקנ"ח ויש לחלק דמיירי ביין נסך דרבנן, דהיינו בסתם יינם אלא כונת המרדכי הוא כמו שכתבו התוס' במס' בבא קמא (דף ע"ב ע"ב) ד"ה דאי דאף ביין נסך גמור הוה הנאה מדרבנן כמו דכל איסור הנאה של תקרובת עכו"ם הוא מדרבנן וא"כ שפיר קאמר המרדכי שמותר למכור לעכו"ם אף דיין נסך נפל בתוכה משום דהנאת יין נסך אינה רק מדרבנן, אבל מאי דמקשה רבה בר לואי לרבא דלמא אתי למוכרו לישראל היינו שהישראל יאכל החיטים והיין נסך ואכילה ביין נסך גמור אסור מדאורייתא והוה ספק אחד בדאורייתא עכ"ל וראיתי שכדברים האלה כבר נדפסו בשמו בספר העמק שאלה למרן חותנו זצ"ל, אך אנכי השבתי לו דא"א לומר כן דהמרדכי ס"ל דהנאת יין נסך גמור אסור מדאורייתא דמפורש כתב בע"ז סוף פרק כל הצלמים סימן תתמ"א וז"ל שקול ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ודוקא סתם יינם דמדרבנן הוא שרי בכה"ג, אבל באיסור הנאה דאורייתא לא שרי בדבר לח כמו יין ביין כו' עכ"ל מזה חזינן שס"ל שרק סתם יינם אסור בהנאה מדרבנן אבל לא יין נסך גמור

חתנו אוהבו ומוקירו מלב עמוק חיים פישל עפשטיין סימן כו בע"ה יום א' תולדות עת"ר לפ"ק סייני יצ"ו

למע"כ ידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר נחמן יוסף קרופניא נ"י הרב דהראזאווא יצ"ו: ע"ד שאלת כת"ר שעתה עומדת על הפרק בעירו שאלת קבלת שו"ב, וזה לפני שנים רבות בשנת תרנ"ג ביום י"ט שבט עשו בני העיר הסכם וחתמו על כתב איסור ותקנת הקהל לבלי לקבל ש"ץ ושו"ב שיש לו קרבת משפחה בעיר, ועתה כשעומדים לקבל שו"ב ישנם כאלה הראוים לכך אך יש להם קרובים בעיר. ומעתה יש לברר אם אפשר לקבל שו"ב שיש לו קרובים בעיר אם התקנה היתה רק לשעתה או גם לימים הבאים

הנה לכאורה הדבר מבואר ביור"ד סימן רכ"ח סעי' כ"ה שנדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה ומתירין הם בעצמן א"כ יכולים בעצמם להתחרט ולקבל ש"ץ ושו"ב אף שיש לו קרובים בעיר אלא שזה תלוי באשלי רברבי, שדבר זה במחלוקת שנוי בין התוס', והרא"ש ז"ל בשבועות (דף כ"ט) ובין הרמב"ן והרשב"א ז"ל ועיין מש"כ הריב"ש בתשובה ח"א סי' ר"נ ובסי' שצ"ה, והנה מפשטות דברי המחבר משמע שפסק כהתוס' והרא"ש, אך אפשר שנד"ד הוא כמו גדר לרבים שכתב הריב"ש בח"ג סי' קע"ג שאין רשאין להתיר אפי' יסכימו כולם ופסק כן המחבר בסי' רכ"ח סעי' כ"ח והכא אפשר שהוא דבר מצוה מפני טובת העיר ושלום הקהל, אלא שזה אפשר לדחות דאדרבה כיון שרואים שעכשיו טובת העיר דורשת לבטל קבלה והסכמה זו א"כ תו אפשר לבטלה, אך גם באופן זה הא ממילא לא נתבטלה מעצמה, אך צריכים עכ"פ הסכם הקהל לבטלה ומהרשד"ם בתשו' חלק יור"ד סימן צ"ז כתב וז"ל שאפי' בהתרת ציבור היו נוהגים שיאמר ש"צ הסכמת הקהל להתיר כו', וכן כתב הרשב"א בתשובה ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ס"ט ויעי' מש"כ הרמב"ן בתשו' המיוחסות לו סימן רפ"ח בדיני חרמי צבור וז"ל שם מ"מ אין מקצת צבור ואפי' רובם רשאים עד שיהיו של כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם עד כאן לשונו, א"כ צריכים הסכם הקהל להתיר וכפי הנראה לא יסכימו להתיר כיון שהדבר תלוי ברצונם להתיר, ועוד הא עיקר הדבר תלוי במנהג ומי יודע מנהג הקהילות עכשיו בענין זה והא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל כתב שכיון שהורגלו בכך שהמחרימין הם עצמם המתירים הוי כאלו התנו מתחילה שיהי' קיים עד זמן שירצו, וכמו דאמרי' כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא כבר כתב הרשב"א ז"ל שנהגו שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב מלהתיר, ועי' מש"כ מהרשד"ם בתשו' חיור"ד סי' פ"ב ובכל אופן הקהל צריכים להסכים להתיר, וכיון שכן בודאי לא יסכימו להתיר מפני שכבר נעשה ויעי' מש"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ש"ו

ולפי מה דמבואר ביור"ד סי' רי"ט סעי' ג' מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם ובבאר היטב שם ס"ק ב' הביא בשם תשו' הרש"ך דכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם, א"כ בנד"ד כיון שלא: קצבו זמן לתקנתם ממילא היא לעולם לא רק לשעתה

והנה למה שכתב הרא"ש בפרק ג' דשבועות סי' כ"א וז"ל כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו כו' עכ"ל, א"כ לכאורה בנד"ד כיון דאפשר לתן לו זמן, דהיינו רק בפעם הזאת כשחתמו ולא נימא דלעולם אסרו דאפשר לומר דאו לשעתה ראו לנכון להם שלא יקחו מי שיש לו קרובים, אבל לאחר זמן אפשר שטוב יהי' להם למנות לשו"ב אף שיש לו קרובים בעיר א"א למימר, הכי דא"כ היינו אוסרים רק היכא דהלשון משמע איסור מבורר אבל כשיש להסתפק ולומר דלא לכך כיונו אין לאסור, מספק והא אפכא תנינן במנחות (דף ק"ו ע"ב) פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכונתי הרי חזינן דאדרבה דההיתר צריך להיות מבורר והא, קיי"ל דסתם נדרים להחמיר ואף דפירושן להקל היינו אם מפרש דבריו ואומר לכך נתכונתי שומעים לו אך אם אינו