תשובה שלמה - א צה

ועוד תקשה מהא דאיתא התם ששה ימים טמאים וששה ימים טהורים משמשת חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם, והא בתחילה כשראתה ששה טמאים ואח"כ ששה טהורים משלמת מהששה טהורים יום אחד למספר שבעה ימי נדה ואח"כ משמשת חמשה ימים כדקאמר ואלה החמשה ימים הם מימי זיבה ואח"כ ששה ימים טמאים ג"כ מימי זיבה וביחד עם החמשה ימים הטהורים שמקודם הוו י"א ימי זיבה, והיא זבה גדולה ואח"כ ששה ימים טהורים שהם מימי נדות ואח"כ ששה ימים טמאים שיום אחד מימי נדות והחמשה מימי זיבות ואח"כ ששה ימים טהורים בימי זיבות, וא"כ הוו י"א ימי זיבה, ואח"כ כשרואה ששה ימים טמאים כולם מימי נדות ואינם סותרין אלא יומן, ואח"כ כשיהיו לה ששה ימים טהורים תשלים יום אחד למספר שבעה נקיים שהרי ששה ימים כבר ספרה ותוכל לשמש בחמשה ימים הנותרים ואמאי אמרינן דשוב אינה משמשת לעולם

והא נמי אין לתרץ כמו שכתבתי לעיל דבהקף שני שמתחלת ימי נדתה בששה ימים טהורים ואח"כ מהששה ימים טמאים דאמרינן שיום ראשון מהימים הטמאים הוא מימי נדות לתשלום השבעה הא כשהיא רואה בימי נדות אף ביום השביעי מתחילים מיום זה ימי הנדות ואף באופן זה לא היה להם לסתור אלא יומם ובהששה טהורים שאח"כ תוסיף יום אחד לתשלום שבעה ימי נדה וגם להיות אחד מהשבעה נקיים שחסרו לה מקודם שראתה הששה ימים הטמאים שהם ראית נדה לפי מה שכתבתי, ובהחמשה ימים תוכל שוב לשמש ואמאי אמרי' דשוב אינה משמשת לעולם

וגם בהא דארבעה טמאים וארבעה טהורים תקשה ג"כ לפ"ז, דנהי דתירצתי לעיל עלה דקשה לי דתוכל לשמש יום הששים וארבעה דהארבעה ימים דמקודם הם כולם מימי הנדות ואין להם לסתור אלא יומם ובצירוף הארבעה טהורים שמקודם וגם הארבעה טהורים שאח"כ יהיו לה שבעה נקיים ויום הרביעי מהם שהוא הששים וארבעה תוכל לשמש, ותירצתי דהא בהקף השלישי מתחילים ימי נדתה בארבעה ימים טהורים ואח"כ כשרואה ארבעה הטמאים מתחילים ימי נדתה מתחילת הארבעה ימים האלה שהוא יום המ"א ואח"כ עוד מ"ב מ"ג מ"ד טמאים ואח"כ מהארבעה טהורים שלשה בימי נדה שהם מ"ה"ו מ"ז ואחד מימי זיבה שהוא יום מ"ת וארבעה טמאים שהם מ"ט נ' נ"א נ"ב וארבעה טהורים שהם נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו וארבעה טמאים שמהם שנים בימי זיבה שהם נ"ז נ"ח ושנים בימי נדה שהם נ"ט וס' וא"כ א"א דלא לסתרו אלא יומן דהשני ימים של זיבה סותרים המנין וגם הא יום ס"ד הוא יום הששי של ימי נדה וא"א לה לשמש בו, אך הא תקשה עוד לפ"ז דאם מתחילת חשבון ימי נדתה מיום מ"א כלו הי"ת ימים ביום נ"ח ואז מתחלת ימי נדתה בשני ימים טמאים ואח"כ עוד הקף שהוא י"ח ימים עד יום ע"ו ומתתלת ימי נדתה בארבעה טהורים שהם ע"ז ע"ת ע"ט פ' ואח"כ כשרואה ארבעה טמאים מתחלת חשבון ימי נדתה מהם והם פ"א פ"ב פ"ג ופ"ד והם אינם סותרים אלא יומם ואח"כ מהארבעה ימים טהורים שאח"כ תחשוב יום פ"ה פ"ו ופ"ו לתשלום השלשה ימים מהשבעה נקיים שחסרים לה וביום פ"ת תוכל לשמש

ועוד אלא דבעיקר הדבר צריך בירור, דהא הרמב"ם גופי' כתב בפרק ז' הל' כ' מהל' איסורי ביאה וז"ל היתה רואה שבעה טמאין ושבעה טהורין כו' שבוע תשיעי שהיא רואה בו חמשה ימים ממנו מימי נדה ושנים מתחלת ימי זיבה עכ"ל ואי נימא דלדידי' אם ראתה אף בסוף ימי נדות מחשבים תחילת ימי הנדות מעת שראתה, א"כ א"א לומר דשנים הם מתחילת ימי זיבה, דהא גם השנים הם מימי נדה לפי חשבון זה אם מתחילת ראייתה התחילו ימי נדות וצ"ע בזה, ובחפשי מצאתי בספר סדרי טהרה בחידוד הלכות לנדה (דף נ"ד) שהקשה כבר כן על הרמב"ם והביא ג"כ מתשובת הרמ"ע והניח בצ"ע ואין תשובת הרמ"ע לפני לעיין בו

ואשר נראה לענ"ד בזה, דהנה יש עוד לדקדק בדברי הרמב"ם שגבי ששה טמאים וששה טהורים כתב משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה תחילה וגבי ארבעה ימים טמאה וארבעה ימים טהורה כתב משמשת יום א' שאחר נדתה וגבי חמשה ימים טמאה וחמשה ימים טהורה כתב הסמוכים לנדתה ולא כתב תחילה ומדוע שינה בכל פעם לשונו, ע"כ נראה לענ"ד דהנה ברמב"ם שם כתב בהל' י"ד וז"ל האשה שהוחזקה כל ימיה כו' משמע שמיירי לאו דוקא בתחילת הרגלה לראות כך כ"א כשכבר הוחזקה כך בבירור, והנה התחלת חשבון ימי הנדות וזיבות הם מוסתה ואם נעקר הוסת ליום אחר חוששין לוסת הזה ג"כ לחומרא וכמבואר ברמב"ם פרק ו' הל' ו' מהל' איסורי ביאה וז"ל כל ימי האשה מיום שקבע לה וסתה עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' מתחילת יום הוסת ואחריהם י"א כו' עכ"ל, ובנדה (דף ס"א ע"א) אמרי' א"ר פפא לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחש לה בחדא זימנא חיישא וכן פסק הרמב"ם פרק ח' הל' ז' מהל' איסורי ביאה וביור"ד סי' קפ"ט סעי' ב', והנה אף שבט"ז שם ס"ק ג' כתב דבוסת ההפלגה צריך ב' פעמים שהרי ראי' הא' אינה מן המנין עכ"ד, היינו לחוש לוסת הבא מפני ראי' זו כשיבא וסת הבא כדי שתהי' צריך לחוש לו אז צריך ב' פעמים כדי שנדע המנין איך לחוש למנין זה, אבל מה שחוששים לאותה ראי' עצמה דהיינו אם חוששים שמא היא תחילת וסת והיא ראית נדה זה חוששים אף בפעם אחת, דעל זה אין צריך כלל לדעת המנין בכדי שנצטרך ב' ראיות כדי לדעת מנין דהפלגה, והנה עיקר קביעת הוסת הוא בימי נדות כמבואר ברמב"ם שם ולפ"ז כשתראה כמה פעמים שאפשר יהיה לחוש שקבעה וסת אחר בימי נדתה, א"כ נתהפך החשבון ומה שאנו מחשבים עתה לימי נדה אפשר שהם ימי זיבה ומה שאנו חושבים לימי זיבה אפשר שהם ימי נדה, וע"כ א"א לומר שראיית נדה לא תסתור אלא יומה דדלמא קבעה וסתה מקודם והך ראי' היא ראיית זיבה וסותרת מנינה, ולכן בארבעה ימים טמאים וארבעה ימים טהורים דאפשר לחוש שכבר קבעה לה וסת חדש בימי נדתה ונתהפך החשבון והנך דחשבינן לימי נדות הויין ימי זיבות וסותרים המנין, דהא מה שהקשינו דתוכל לשמש יום אחד בהקף הרביעי שזה יהיה ביום ס"ד, מעתה לא קשה עוד דאף שאי אפשר לומר שקבעה וסתה ביום כ"ה משום דהא ראתה ביום י"ט וכ' דהוו מתחלת ימי נדה וימי נדה שראתה בהם אינה קובעת בהם וסת כמוש"כ הרמב"ם בפרק ח' הל' ח' מהל' איסורי ביאה, אך הא אפשר דקבעה וסת ביום הארבעים ואחד שהיא ראית נדה לפי החשבון והויין ימי נדתה שלא ראתה בהם וא"כ יום נ"ז ויום נ"ח הטמאים הוו בימי זיבות וסותרים המנין וא"כ מספיקא לא תוכל לשמש יום ס"ד, ויום פ"ח לא תוכל לשמש בפשיטות דהא לפי החשבון הישן הוא במי זיבות והארבעה ימים הטמאים שקדמו לו הם במי זיבות וסותרים המנין, ובחמשה ימים טמאים וחמשה ימים טהורים בהקף השני תוכל לשמש ג"כ באמת ולכן לא כתב הרמב"ם הסמוכים לנדתה תחילה וכתב רק הסמוכים לנדתה היינו לנדתה בודאי אבל אח"כ אפשר לחוש שמא קבעה לה וסת בימי נדתה שאינה רואה בהם ונתהפך החשבון מנדה לזיבה ומזיבה לנדה, ובששה ימים טמאים ובששה ימים טהורים כתב הסמוכים לנדתה תחילה, משום דהתם אפשר נמי תיכף לחוש דלמא קבעה וסתה ונתהפך החשבון אף קודם שאפשר לה לשמש ומספקינן דלמא הנך דחשבינן דהן ראית נדה ואין סותרין אלא יומן דלמא הן ראית זיבה וסותרין המנין דהא לפי מה שהקשינו