תשובה שלמה - א צג

שנכנס בתוך הבגד או מגליד פי' שאינו נכנס בבגד עכ"ל דכונתו נמי דהמראה העליון נכנס בבגד אם נכבס והגליד שלמעלה עבר בשעת כיבוס ולכן נשאר המראה התחתון שבתוך הבגד, אבל אם מגליד א"כ אף שהדם הוא נכנס בתוך הבגד אך אין המראה נכנס בתוכו כיון שיש גליד עליו ולכן המראה העליון הוא מלמעלה על הבגד ולא בתוך הבגד

ובר מן דין דהא טומאת אבן מסמא אינו אלא כשמונח במקום אחד ולא הניד הטומאה אבל כשהניד את הטומאה אז מטמא משום משא אפי' כשיש דבר מפסיק בינו לטומאה וכ"כ הר"ש בכלים פ"א מ"ג ובזבים פ"ה מ"ג, וידוע שיטת הרמב"ם ז"ל דאבן מסמא הוא אבן גדול דוקא ועי' מה שכתב בהל' משכב ומושב פרק ו' הל' ה' ומש"כ הכסף משנה פרק א' הל' ו מהל' טומאת מת וכן היא שיטת ר"ת ור' שמואל בתוס' נדה (דף נ"ה) ושבת (דף פ"ב ע"ב) ועירובין (דף כ"ג ע"א) ד"ה א שהזב ולשיטתם אפשר להיות משא אף כשלא הניד הטומאה רק שאינה על אבן גדולה, וכן משמע בפי' המשניות להרמב"ם פרק א' דכלים מ"ב ובפרק ה' דזבים מ"ג ועי' בחיבורו פ"א מהל' טומאת מת

אלא דהא קשיא לי בדברי בעל סדרי טהרה שכתב דבכה"ג מטמא משום משא הא הרמב"ם בפרק א' הל' ט' מהל' טומאת מת כתב אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים וכ"כ בפי' למשניות פרק א' מ"ב דכלים וז"ל ודע שלא יטמא במשא זולת האדם לבדו עכ"ל, וכ"כ רש"י ז"ל בשבת (דף פ"ג ע"ב) ד"ה טהורין, איברא דברש"י בנדה (דף נ"ד ע"ב) מבואר דכלי מטמא משום משא, והביאו בסדרי טהרה שם, שוב ראיתי בהגה' הגרעק"א ז"ל שהקשה דברי רש"י אהדדי, גם מדברי רש"י בנדה (דף ס"ט ע"ב) משמע דכלי מטמא משום משא שכתב שם בד"ה כדכתיב כו' הלכך כשהיא על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו עכ"ל, משמע דאי לאו דהוה אבן מסמא הוה מטמא הנך כלים משום משא, ובעירובין (דף כ"ז ע"א) תוד"ה כל שהזב כתבו בשם ר"ת דכלים שאינם ראוים למשכב ומושב טמאים משום משא טומאה קלה ולסוף דחו זה וכתבו דאף טומאה קלה לא מטמאו

אח"ז מצאתי בהג"ה תפארת ירושלים כלים פרק א' מ"ב שדחק לתרץ קושית הגאון רעק"א דדם נדה עכ"פ מטמאין במשא הראויין למשכב ומושב להיות ראשון יעו"ש, ולפ"ז אפשר דכיון דסו"ס טמא טומאת משא אף דהוה ראשון, משו"ה גם האשה טמאה בכה"ג

ומה שהקשה כת"ר על הסדרי טהרה עפ"י מה שכתב החו"ד דאם נמצא דם על הכותל טמאה כיון שמטמא טומאת נגעים והר"ש בנגעים פרק י"ב הביא להתוספתא דס"ל לר' יוסי ור' יהודא דבית המנוגע גם קרקע הבית טמא ג' טפחים א"כ מאי מקשה רב נחמן בנדה (דף ס') על רב דדרש כר"נ דס"ל דדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים מברייתא דהי' מעשה ונמצא דם על שפת אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות התנור ובא מעשה לפני חכמים וטימאום, דלמא מאן חכמים ר' יוסי ור' יהודה והוי עלה של זית מונח על דבר שמקבל טומאת נגעים ואיירי בבית שמקבל טומאת נגעים ולהכי טימאום עכ"ל כת"ר ולק"מ דהנה ידוע שיטת התוס' (בדף נ"ח) דלכך אם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אינו מטמא משום כתם כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה, וכונתם מבוארת דגזרת כתמים היא מדרבנן, מטעם דלא לזלזלו בנדה גמורה שהיא דאורייתא וגזרו רק כשנמצא על דבר שמקבל שום טומאה בעולם אף טומאת נגעים, אך הר"ן ז"ל שכתב בתי' וז"ל וה"ט משום דדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן כדי שלא יבואו לטהר הבגד אבל כשנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו על האשה כלל עכ"ל, ולדידי' עיקר הגזרה לא משום טומאת נדה רק משום טומאת אותו דבר שנמצא עליו הדם שהוא טמא מחמת הדם משום דמקור מקומו טמא, ולכן גזרו גם על האשה טומאה משום כתם ולדידי' דוקא כשנטמא הדבר מחמת הדם אז גזרו טומאה על הכתם, אבל כשלא נטמא מחמת הדם אף שטמא טומאה אחרת אינו מטמא משום כתם וא"כ לק"מ קושית כת"ר, דאף שהעלה של זית מונח על דבר שמקבל טומאת נגעים, מ"מ אינו טמא מחמת הדם, ובזה לא גזרו טומאה על הכתמים לפי שיטת הר"ן ז"ל דאליבי' כתב כן בסדרי טהרה. ולשיטת התוס' באמת צריך הדם להיות על אותו דבר עצמו שמקבל שום טומאה וזה ברור אלא דלשיטתו בפשיטות הי"ל להקשות דלמא העלה של זית היה מונח על דבר שמקבל טומאה ולכן טימאום משום דאותו דבר נטמא משום משא כפי שיטת הר"ן שכתב הס"ט, אלא דאם עיקר הטומאה היה משום שהעלה של זית היה מונח על דבר שמקבל טומאה א"כ עיקר חסר מן הספר, דהיה לו לומר דטעמא דטימאום משום דהיה מונח על דבר שמקבל טומאה דאין זה דיחוי דהם כשטימאו מפני דס"ל דעל העלה של זית עצמו טמא

חיים פישל החופ"ק סייני. סימן כה בע"ה יום ד' ו' מנחם אב תרנ"ד לפ"ק: למע"כ חותני אהובי הרב המאוה"ג שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר ברוך נתנאל נייווידעל שליט"א מו"צ בטאווראג יצ"ו

הנה בדבר אשר כבר דברתי עם כבוד חותני במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפתחי נדה הנני להציע לפני חותני נ"י את אשר עלה על דעתי בזה והצעתי הדבר לפני גאונים נודעים לשם ות"ל מצאו דברי חן בעיניהם וקלסוה

הרמב"ם בפרק ו' מהל' איסורי ביאה הל' ו' כתב וז"ל כל ימי האשה כו' שכל ימיה של אשה כך הן שבעה לנדה וי"א לזיבה והרמב"ן ועוד רבים מהראשונים חולקים ע"ז וס"ל דאם היא זבה גדולה צריכה ז' נקיים ואז יכולה להיות נדה, עוד בהא מחולק הרמב"ם עם רבים מהראשונים במה שכתב בפרק ז' מהל' איסורי ביאה הל' י"א ימי לידתה וימי נדתה אם לא ראתה בהם דם הרי אלו עולין לה לספירת ז' נקיים ואם ראתה בהם דם הרי אלו אין עולין לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם שאין סותר הכל אלא ראיות של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד עכ"ל, וגם בזה חלקו עליו וס"ל דאף ראיית נדה סותרת הכל כראיית זבה, ולשיטתם א"א למצוא אופן זה דכיון דירדה לזיבה שוב אין לה ראיית נדה עד שתספור ז' נקיים, וא"כ ליכא ראיית נדה תוך ז' נקיים רק ראיית זוב היא והרמב"ם לטעמי' דשפיר איכא ראיית נדה באמצע ספירת ז' נקיים, והנה רבו בזה החולקים על הרמב"ם ומקשים עליו מכמה מקומות וכבר האריכו בזה

אך לא מצאתי שיקשו עליו מהא דאמרי' בנדה (דף נ"ד) ופסק ג"כ הרמב"ם בפרק ז' מהל' איסורי ביאה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני ושנים עשר וששה עשר ועשרים, ולפי שיטתו דחשבינן בכל פעם ז' ימי