תשובה שלמה - א פב

לענ"ד דאפשר לומר דאין ראי' דס"ל דאין המלוה קינה הרבית דיש לומר דבאמת היכי שכבר קבל המצוה אז הוא קונה הרבית אך מש"כ דאינה מקודשת באותו חמישי. היינו משום דאין שם חוב כלל, דהא קודם שנתנה לו הרבית אין לו עליה כלום כיון דאסורה לתת לו הרבית. ועי' בספר עצמות יוסף בקידושין (דף ו') שמסתפק בדעת רבינו ירוחם בזה. והא דפריך שם ועוד היינו מלוה. היינו דאף דנימא דאדם יכול להתחייב עצמו אף במה שאינו חייב וא"כ הוה רבית חוב על הלוה. אף דהתורה אסרה לשלם חוב זה. מ"מ היינו מלוה. ועיין במש"כ במל"מ פרק ח' מהל' מלוה הל' א'. וראיתי בספר אבני מלואים סי' כ"ה ס"ק כ"ב שכתב ג"כ כמו שכתבתי

וראיתי בשו"ת רעק"א ז"ל סי' פ' שחקר בזה וכתב דתליא במחלוקת הראשונים אם סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא או לא יע"ש וכתב עוד דאולי הרבית שבידו שמחויב להחזירו הוה כפרעון על הקרן או דנימא דאפילו לנכות א"י מהיתומים דלא הוה כפרעון על הקרן. כעין שכתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד להשיג על הראנ"ח יע"ש, ולכאורה הא אף לדעת הש"ך דזה גובה וזה גובה מ"מ הא הוה תפיסה על החוב כמבואר בחו"מ סי' פ"ה סעיף ה'. די"ל דאז הוה תפיסה היכא דמשועבד לו מצד החוב. אבל התם כיון דמחל ממילא שוב אין לו עליו שיעבוד מחובו וממילא אין לו בעד מה לתפוס. וכן הכנ"מ כיון דהמלוה כבר קנה הרבית ואיך לו להלוה עליו שיעבוד חוב מצד הרבית. רק שיש על המלוה חיוב לקיים מצות עשה של וחי אחיך עמך. וע"ז לא שייך תפיסה

ומביא שם הגאון רעק"א ראי' מהא דכתב הר"ן בתשו' סי' כ"ט דמבואר שם להדיא שהיה המעשה ראובן השכיר לשמעון שדהו בנכייתא. והתנו שראובן יחזור וישכור השדה מן יכין בן שמעון בסך אלף ר"ט. ועשה שטר לשמעון בסך זה לה' שנים ומתו שמעון ובנו יכין ושאול בן יכין גבה האלף ר"ט ופסק דהוה ר"ק. דזהו שהתנה שמעון שיחכור מיכין בנו הוא רק מדין ערב והדין דיוצא בדיינים, ויכול לנכות בעד החוב אלף ר"ט יע"ש. ולכאו' קשה נימא דמה שגבה שאול בן יכין האלף ר"ט היינו בשביל שיעבוד שנשתעבד ראובן ליכין אביו וכשגבאם אביו דמי. דאם היה אביו בחיים וגבה אותם לא היה צריך הוא להחזיר דהא הוא אינו המלוה רק שמעון היה מחויב להחזירם דמה שנתן ליכין עפ"י דבורו הוי כקבלם הוא מדין ערב. א"כ נדון דקבלת שאול הוי כמו יכין בעצמו ואח"כ יגבה הקרן בירושת אביו שמעון כו' אע"כ היכי דעדיין לא גבה הקרן יכול לנכות ואף במשכנתא כההיא עובדא דהר"ן ומש"ה יכול לנכות הקרן לשאול בשביל הר"ק שהיה מוטל על שמעון להחזיר עכ"ל. ולענ"ד אינני מבין הדברים דהא הר"ן ז"ל כתב שם וז"ל שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהיא רבית גמורה שמוציאין מידו אפי' קבל ואין צריך לומר שמנכין עכ"ל. ואי היה חושב דבר זה ככל רבית שגבה המלוה אם מנכין מן היורש כשלא קבל עוד הקרן מאי האי שכתב שהיא רבית גמורה שמוציאין מידו אפי' קבל דהא בכה"ג אין מוציאין מידו. ועיקר החידוש הוא מה שמנכין מן הקרן את סכום הרבית שלקח. ומה זה שכתב ואין צריך לומר שמנכין דאדרבה דרק מנכין אם לא קבל עוד הקרן אבל אין מוציאין

והיה נראה לענ"ד לומר, לולי דבריו הקדושים, דכל רבית שאין היורשים מחויבים להחזיר היינו משום שכבר קנה המלוה את הרבית מקודם והיורשים מיני' קא ירשי. ועלייהו אין חיוב דוחי אחיך עמך. כיון דהם לא קבלו הרבית. וכמו שכתב הרשב"א מפו' בספר תולדות אדם סי' קי"ח. אבל כאן הא יכין ושמעון לא קנו כלל הרבית ושאול בן יכין הוא שקבלם לאחר שכבר ירש את אביו. וגם הקרן הוא שלו ומכיון שהוא קבל הרי הוא הקונה את הרבית עלי' דידי' מוטל העשה של וחי אחיך עמך ומשו"ה מוציאין מידו ומכ"ש שמנכין לו מן הקרן אבל בעלמא כשכבר המלוה קבל את הרבית וקנה מקודם מכיון שאין על היורש עשה של וחי אחיך עמך. אפשר דג"כ אין מנכין מן הקרן

וראיתי בספר מחנה אפרים הלכות מלוה ולוה דיני רבית סי' ג' שכתב ג"כ דהא תליא באם המלוה זוכה בהרבית בקנין גמור או לא. אלא שכתב שם דמדברי הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ז"ל בסי' קע"ז על לוה שקיבל עליו לזון ולפרנס היתומים וכשבא היתום לתבוע את חובו טען הלוה שינכו לו ממזונות. והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתום נאמן ומשמע דדוקא משום שהיתום טוען שלא קבל ממנו דבר. הא אי הוה מודה שנתן לו מזונות הוה מנכה לו ואעפ"י שכבר אכל הרבית ולא אמרי' מה שאכלו היתומים בעודם קטנים לאו כלום הוא וכמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בסי' ק"ס כו' אלא אמרינן משעה שלקחו היתומים הרבית גזל הוא בידם ונחשבים בשביל עיקר החוב ואיכא למימר דכה"ג אפילו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא בכל מיני אבק רבית היינו דוקא באבק רבית כו' אבל ברבית קצוצה דגזל הוה ביד המלוה מה שתפס תפס דאפי' בדיינים מוציאין מידו של מלוה להכי אמרי' דמכי מטא לידו של מלוה מיד יצא זה בשביל חובו. והשתא אתי שפיר דברי הרשב"א במ"ש דמנכים מן היתומים עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לענ"ד דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דהמלוה קונה הרבית ומחויב להחזיר רק משום עשה דוחי אחיך עמך ומשו"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו כמש"כ הנמוקי יוסף ריש איזהו נשך בשמו. ואיך כתב אליבא דהרשב"א דגזל הוה ביד המלוה. ועיין מש"כ הרשב"א ז"ל בספר תולדות אדם סי' קי"ח וז"ל וכ"ש הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא מדעת עכ"ל אלא הנראה לענ"ד בדעת הרשב"א ז"ל שכתב שאין מנכין מפני שהיתום טען שלא קיבל ממנו דבר הא אי הוה מודה שקבל מזונות היה מנכה לו ולא אמרי' מה שאכל בעודו קטן לאו כלום הוא משום דהרשב"א מיירי שם ביתום גדול. וכדמשמע מדבריו שם בתשובה בספר תולדות אדם סי' קע"ד שכתב וז"ל אפשר כי היתום לא רצה לאכול את האסור ו עכ"ל דזה לא שייך בקטן. ובכל התשובה ההיא לא נזכר דמיירי בקטנים יע"ש. ועיין במחנה אפרים שם שבנו ז"ל בהגה' חילק דהיכא דהיתומים בעצמם לקחו הרבית ועשו האיסור מנכה להם. אך היכי דאביהם אכל את הרבית והיתומים לא עשו שום איסור אז אינו מנכה להם מן הקרן ע"ש

שוב ראיתי בספר שו"ת תפארת צבי חלק יור"ד סי' מ"ח שכתב ג"כ דזה תלוי בהא דאם המלוה קונה הרבית אז אינו יכול לנכות את הרבית מהקרן אצל היורשים ואם אין המלוה קונה את הרבית אז מנכה הרבית מן הקרן אצל היורשים אך לבסוף מסיק וז"ל אולם נראה ברור דאם המלוה בחיים מנכה לו הלוה מה שנתן לו הרבית ואין הדין דזה גובה וזה גובה דהרי באבק רבית מאן דס"ל בגמ' דמנכין מה שאכל פירי ס"ל דלא מנכין משטרא לשטרא.. אבל באותו שטר הוי כמי שפרע על הקרן ולא דהוי כתפיסה דהא באבק רבית אי תפס הלוה מפקינן מיני'. ע"כ חשוב זה כגבוי. א"כ אף מאן דפליג באבק רבית דאינו מחויב להחזיר אבל ברבית קצוצה דמחויב להחזיר חשוב כגבוי לכ"ע א"כ כיון שאלו אביהם קיים לא אמרינן זה גובה וזה גובה אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ואף מהיורשים מנכה לעצמו רבית קצוצה דאין יכולים לירש ממון שלא היה אביהם יכול לגבות עכ"ל. הנה התם בב"מ (דף ס"ז ע"א) הא כבר כתב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דכיון דאכל סתם אנן מחשבים כל מאי דאכל מקרנא. מה שאין לומר כן על שטר חב אחר שיש לו דודאי לאו מההוא אכל כו' עכ"ל. אבל כשלקח רבית בודאי לא מכפינן מידי מקרנא יע"ש. וא"כ לפי מה שפסק המחבר דהמלוה קונה הרבית ע"כ ליכא למימר דחשוב