תשובה שלמה - א פ

ומצוין לחיותו וכתב כת"ר וז"ל ובראשית השקפה אמינא דנעלם ממנו דברי התוס' בב"ק (דף פ"ת) ד"ה דכתיב שסיים ורבית והונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו עכ"ל. הנה מדברי התוס' אין כל התחלת קושיא על דברי החות דעת ואדרבה מכל דבריהם מוכת דבעבד יש דין ריבית. והא דכתבו בסוף דבריהם ורבית והונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו. היינו דמשו"ה לא תקשה על ר' יהודה מרבית דכתיב אחיך משום דלא שייך גבי', אבל אי שייך גבי' בודאי יש בהם איסור רבית כמו שכ' בח"ד

ומה שחקר כת"ר בכותי שלקח רבית אם מוציאין ממנו הרבית שלקח אם טוען קים לי כהש"ך שמתיר גם ללות מכותי ברבית. לענ"ד נראה דאין כאן מקום כלל לחקור דכיון דברבית אין יורדין לנכסיו. רק דב"ד כופין כמו שכופין על מ"ע כמבואר ביור"ד סימן קס"א סעיף ה'. וא"כ כותים שעשאו כעכו"ם גמורים בודאי אין כופין אותם לקיים כל מ"ע ולכן אין כופין אותו להוציא הרבית מידו

ובמה שמבואר ברמ"א סי' ק"ס סעיף א' דאין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר. ובדרכי משה כתב דהכי איתא בפרק המקבל (דף קי"ד) גבי השבת העבוט. וכתב כת"ר וז"ל שלפיענ"ד אין משם ראי' דהכי איתא שם ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב מאי קאמר אמר ר"ש הכי קאמר לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכיב ועבוטו אצלך. ולכאו' קשה דלמא באמת התורה התירה בעשיר וכדמסתבר טעמא לחלק. אך י"ל דהכי פירושו דבהך קרא כי תשה ברעך מיירי שלא הלוה לו ברבית. וא"כ באמת אסור לשכוב בעבוטו גם בעשיר שלא מדעתו דהוי גזלן משא"כ בהלוהו על רבית והעשיר מרויח בזה ההלואה ונותן לו מדעתו ריוח אולי באמת אין איסור וכ"ש לשכוב בעבוטו מדעתו רק דהקרא לא מיירי בהכי עכ"ל כת"ר ומסיק כת"ר לצדד דמותר להלות לעשיר ברבית מה"ת. וכתב עוד דבתורה מפורש בפ' משפטים ובפ' בהר לענין רבית עני דוקא. ואין הדבר כן. שגם לעשיר אסרה תורה ללות ברבית. והא בפ' תצא כתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. א"כ בין עני בין עשיר במשמע. ומש"כ דבפ' משפטים מיירי בעני. הא מפורש בב"מ (דף ע"א) דהאי קרא מיירי אף בעשיר. ועיין בסמ"ע סימן צ"ז ס"ק א'. ומש"כ בדברי הגמרא גבי השבת העבוט. הא מפו' ברש"י ובנמוקי יוסף דהוי רבית יע"ש. ואין להקשות אמאי נקט רש"י דהוי רבית דלמא מקשה דאיך ישכב בעבוטו הא הוי גזל. דע"כ הא דמדייק הא עשיר שכיב הוי דומיא דעני דקאמר לא תשכב בעבוטו. ואי שלא מדעת ל"ל למימר דלא ישכב בעבוטו פשיטא דהא הוי גזל. א"ו דמיירי במדעתו ואפי' הכי גזרת הכתוב דבעבוטו של עני לא ישתמש וא"כ תו ליכא למימר דהקו' היא משום גזל ושפיר פי' רש"י והנ"י דמקשה משום רבית. וידוע שיטת הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה דבכלים של או"נ אסור להעביט אפי' מדעת הלוה. ודומיא להכי להשתמש אסור אפי' מדעתו

ובזה יש לתרץ מה שקשה אהא דפירש"י עלה דקאמר הא עשיר שכיב והרי הוא רבית. דאיך מקשה על הפסוק הא רבית קצוצה לא הוי אלא כשקצץ בתחילת הלואה ולפי מש"כ דמיירי לדעת הלוה. א"כ כיון דסתמא משמע דבכל גונא בעשיר שכיב והא אפשר דכשמרויח לו הזמן ובשביל כך מתרצה שישתמש בהעבוט ולדעת הראב"ד ועוד ראשונים הוה רבית קציצה ואפשר דרש"י ס"ל כותייהו

ועל ספיקו של המשנה למלך בשם תשו' מהר"ש שנסתפק אם הלוה עובר משעת הלואה או משעת נתינה הביא כת"ר ראיה דנפסל הלוה לעדות משעת שימה בסי' ק"ס ס"ק ג' ממש"כ תוס' ע"ז (דף כ"ו) דעובדיה לוה אצל יהורם ברבית מפני פ"נ והלא בלא"ה לא מצינו ששילם לו הרבית בחייו עכ"ל כת"ר. הנה במד"ר שמות פ' ל"א איתא אבל יהורם כו' ולמה בין זרועותיו ויצא מלבו לפי שהקשה את לבו ופשט ידיו לקבל הרבית יע"ש

חיים פישר עפשטיין החוב"ק הנ"ל. סימן יט בע"ה יום ד' ב' תמוז תרע"א לפ"ק סייני יצ"ו לכבוד הרב הגדול מהור"ר בבי וויראנסקי שליט"א

ע"ד מה שהסתפק כת"ר באחד שלוה מחבירו מאה רו"כ בר"ק ושלם י"ב רו"כ בעד כל שנה במשך ארבע שנים ואח"כ מת המלוה ובנו היתום תובע את הקרן המאה רו"כ והלוה משיב שחפץ לנכות את סך הרבית שנתן ויתר התוב ישלם לו. דיש לתקור אם אפשר לו להלוה לנכות מהקרן של היתום כיון דאף דר"ק יוצאה בדיינים היינו מהמלוה עצמו אבל לא מיורשיו דהא לברי' לא אזהר רחמנא

לכאורה דבר זה במתלוקת שנוי דהנה הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה שמ"ג כתב והלוה ברבית האסור מן התורה עובר על לאו ומוציאין אותו ממנו בדיינים שיורדין ב"ד לנכסיו כדרך שיורדין לנכסיו בגזל או בנזקים כדעת קצת מרבותי ז"ל עכ"ל. מזה נראה שס"ל שהמלוה אינו קונה הרבית כיון שב"ד יורדים לנכסיו כגזל. והא דאמרינן דלבריה לא אזהר רחמנא היינו גזרת הכתוב וכמש"כ במל"מ פ"ד הל' ג' מהל' מלוה ולוה. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ב ח"א שכתב וז"ל ובהנאת מלוה כתב הרי"ף כיון דארוח לה זימנא מקודשת ואסור לעשותו מפני הערמת רבית וברבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקדשה באותו חמישי אינה מקודשת עכ"ל. משמע דס"ל ג"כ דאינו קונה הרבית ומשו"ה אינה מקודשת, ומפרש הא דאיתא שם בקידושין אילימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמשה הא רבית מעלייתא הוא היינו דאינה מקודשת ואמאי קאמר דבהנאת מלוה מקודשת, וכן נראה ממש"כ בעל העיטור אות קידושין בשם רבינו אבן מג"ש ז"ל שכתב וז"ל אבל רבינו אבן מג"ש אמר דוקא דארוח לה זימנא במלוה דמעיקרא דאבק רבית הוא ומותר תדא דאין יוצאה בדיינים וקנין אית לה בגוויה עכ"ל משמע מזה דברבית קציצה אין לו קנין

אבל מפירש"י ז"ל שם בקידושין נראה דס"ל דהמלוה קונה הרבית מדכתב שם וז"ל אילימא דאזקפה מעיקרא ארבעה בחמשה והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי רבית מעלייתא הוא ואמאי קרי לי' הערמת רבית עכ"ל וכ"כ' בתוס' ר"י הזקן. א"כ משמע דהקשה רק מהלשון דקרי לה הערמת רבית. אבל מעיקרא דדינא דמקודשת לא פריך מידי דשפיר מקודשת ברבית דממון המלוה הוא. וכן כתבו הפוסקים אליבא דרש"י ז"ל עיין מש"כ הב"ת באהע"ז סי' כ"ת והב"ש שם ס"ק כ"ו וכן היא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דף ו') וכן כתב בשיטה מקובצת בבבא מציעא (דף ס"ה ע"א) ד"ה ארבעה שכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל שממון של רבית ממון גמור הוא וקני לי' מאי דשקיל לי' שהרי אין יורשיו תייבין להחזיר אלא דרתמנא רמא עלי' לשלם הילכך קנייה אלא דהוא תוב עליו לשלמו ואילו קדש בו' את' האשה: מקודשת עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף בריש פרק א"ג בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן תס"ה דהא. דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו שב"ד כופין אותו משום מ"ע דוחי אחוך עמך. אבל אין בר"ד יורדין לנכסיו: דשעבוד