תשובה שלמה - א עח

בפרהסיא חייב למסור עצמו כו' עכ"ל דלכאו' יש להק' דלמא תודוס איש רומי ס"ל כר' שמעון ב"י במדרש רבה שה"ש ז' נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה ושלשה מכל ישראל וחנניה משאל ועזרי' שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו ע"ז. וא"כ לא היו שם עשרה מישראל וליכא פרהסיא. אלא דלפי מה שכתבתי ניחא דהתם הא היה הדבר בפרסום רב וידעו מזה עשרה מישראל ואיכא פרהסיא. ובזה תקשה על מש"כ שם המהרש"א בחי' אגדות דהתם לא היה פרהסיא דלא היו שם עשרה מישראל וכדאמרינן גבי נעמן שלא היו עשרה מישראל בבית רימון עכ"ד. דאין דמיונו עולה יפה. דהתם גבי נעמן לא ידעו כלל מזה עשרה מישראל. אבל גבי תמו"ע הא ידעו מזה רבים מישראל ואיכא פרהסיא

והנה בכרו"פ סי' י"א בפליתי ס"ק ב' כתב ג"כ דמשו"ה מוקמי' הא דהשוחט בשבת בשוגג ולמה לא תי' דאיירי בצנעה ותי' ג"כ דאין צריך שיראו עשרה בני אדם לענין פרהסיא רק שיהי' הדבר בפרסום. דהיינו שידעו עשרה ב"א ואי הוה מוקמינן במזיד והיינו בהתראה והתיר עצמו למיתה אין לך פרסום גדול מזה. אלא שאין מזה ראי' לקידה"ש. וכמו שאכתוב לקמן

וראיתי בספר מנחת חינוך מצוה רצ"ו שחקר אם הנאנס עצמו מצטרף לעשרה והניח בצ"ע. ולכאו' מהא דמבואר באהע"ז סי' קל"ג דצריך להיות אצל נתינת. גט עשרה אנשים וכתב בספר סדר גיטין למהר"ר מיכל ז"ל דצריכין עשרה בלא הבעל. וכן משמע ג"כ מהך דכתובות (דף ז' ע"ב) דאמר לי' שמואל לרב חנא בגדתאה פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו. דמשמע דהנך עשרה לבר מינייהו אין ראי' מזה דהתם משום דתהוי פרסומי להך מילתא. א"כ הוא עצמו בודאי אינו מועיל לפרסומי דהך מלחא. אבל הכא דינא הכי דאין קדוש השם אלא בעשרה וכל בי עשרה שכינתא שריא. לכן אף הנאנס מן המנין. והנה שם בכתובות קאמר ר' הונא בר נתן מנין לברכת חתנים בעשרה שנא' ויקח עשרה אנשים מזקני העיר. אף דחתנים מן המנין. ועוד הא היה שם גם פלוני אלמוני ומדוע הוצרך לעשרה אחרים. הא גם הם היו יכולים להצטרף לעשרה, אלא דלרוחא דמלחא לקח עשרה אחרים דבאמת הם ג"כ מצטרפין

והנראה לענ"ד להביא ראי' דאף הנאנס הוא ממנין העשרה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב) בעי ר' ירמי' תשעה ישראל וכותי אחד מהו. דיש להבין טעם בעייא זו. כיון דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל אמאי נימא דגם כוחי יכול להיות מכלל העשרה. ומאי קמבעיא לי' וראיתי בשאילתות פ' וארא שכתב וז"ל בעי ר' ירמי' תשעה ישראלים ואחד עו"ג מהו כיון דרובא ישראל מי מיצטרף עו"ג או לא. דלכאו' איכא למידק דא"כ אמאי קמבעיא לי' עו"ג אחד ותשעה ישראלים הוה לי' למבעיא מיעוטא עו"ג אם הם מצטרפין לרובא ישראל דלפי הך טעמא איכא למבעי אף ביותר מעו"ג אחד. והנה בברכות (דף מ"ז ע"ב) קאמר נמי ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין לעשרה, הא פי' התם הרא"ש בפ"ז סימן כ' וז"ל וכן פי' רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ויראה דהיינו טעמא דאמרי' דאפי' מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שרויה דמונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן דאומרים קדושה בעשרה ל"ש גדולים ל"ש קטנים קרינן בי' בתוך בני ישראל ובלבד שיהי' תשעה גדולים. אבל טפי מאחד לא. כדאמרי' גבי עבד דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו ועבד נמי איתי' בכלל ונקדשתי דשכינה שרויה אכל מחוייבי מצות בני ברית עכ"ל. וכל זה לא שייך בעו"ג דאינו בן ברית ומאי קמבעיא לי' לר' ירמי'. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלכך קמבעיא לי' אם עו"ג מצטרף. דהנה אם אנסו לעבוד עו"ג אז אף בצנעה יהרג ואל יעבור ואף שעובד באונס ואין כונתו לעבוד. מ"מ הוה חילול השם לגבי העכו"ם האונסו וז"ל הרא"ה בספר החינוך מצוה רצ"ו שאם יאמרו לו לאדם עבוד עו"ג או נהרגך יהרג ואל יעבדה. ואעפ"י שלבו תמים באמונתו ביראת ה' אעפ"כ נצטוה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כפר בהש"י עכ"ל. וא"כ גם כשנהרג איכא קידוש השם לגבי האי כותי המאנסו. ולפ"ז הכי בעי ר' ירמי' תשעה ישראל וכותי אחד מהו. היינו הך כותי המאנס דבדידי' ג"כ שייך קידוש השם כשלא ישמע לו כמו דבצנעה שייך קידוש השם גבי העו"ג. ולפ"ז אפשר לומר דהך כותי מצטרף גם גבי שאר עבירות להיות נקרא פרהסיא אם איכא בהדי' תשעה מישראל. ופשיט דאינו מצטרף דמגזרה שוה ידעינן דכולהו ישראל בעינן, וא"כ מדמבעיא לי' לר' ירמי' אם הכותי המאנס מצטרף עדיפא היה לו למיבעי אם איכא תשעה ישראל בלא הנאנס אם איהו גופי' מצטרף. א"ו דאיהו מצטרף בהדי תשעה אחרים והוה פרהסיא

והנה אם נימא לאידך גיסא דאין הנאנס בכלל העשרה. א"כ אם מאנס עשרה מישראל שכולם יעברו עבירה לפ"ז אין זה פרהסיא. כיון שהם כולם אנוסים ואינם בכלל, וא"כ תקשה מהא דגיטין (דף נ"ז ע"ב) מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים כו' קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים ק"ו בעצמן כו' אף הם קפצו לתוך הים. דכבר הקשו בתוס' שם ד"ה קפצו מהך דאמרי' בע"ז (דף י"ח) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו ותירצו דהכא יראים היו מיסורין. ולכאו' יש להבין בגוף הדבר אמאי נהרגו דמן הדין היה להם לעבור ולא ליהרג. דהילדות פשיטא דהא קרקע עולם ק והילדים נמי בהך עובדא היו קרקע עולם כיון דאינהו לאו מידי קעבדי וכמו שפרש"י לקלון ילדים למשכב זכור וא"כ אינהו לא קעבדי מעשה והויין כמו אשה שהיא קרקע עולם. ועדיפא מזו כתבו התוס' והר"ן ורבינו ירוחם נתיב י"ח חלק א' דאם הוא כבר מוקשה ורוצים לאנוס אותו לערוה א"צ ליהרג. והכא בודאי היה להנאת עצמם ואפי' בשעת הגזרה היה להם לעבור ולא ליהרג. עיין ביור"ד סימן קנ"ז בש"ך ובט"ז. ועיין מש"כ לעיל סימן ט"ז. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דכל מקום שצריך לעבור ולא ליהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אם כן היה להם לעבור ולא לחבל בעצמם

אלא דכבר מבואר ברבינו ירוחם חלק א' נתיב י"ח דאם הוא בפרהסיא יהרג ואל יעבור וכאן הוי בפרהסיא. אך אי נימא דאין הנאנסים בכלל א"כ שוב אין זה פרהסיא, ואין לומר כיון דכבר מבואר דהך עשרה אין זה בפניהם ממש אלא שידעו מזה בשעת מעשה שזה ג"כ הוה פרהסיא. דהא הכא בודאי לא ידעו אחרים מזה דהא אמרי' שם בגיטין דאח"כ הרגישו בעצמן למה הם מתבקשים משמע מזה דאחרים לא ידעו מזה. ואפשר לומר דלא אלה ששבו אותם רצו לאונסם. רק כדי שיעברו עבירה נתנום לאחרים לאונסם ואין זה להנאת עצמם

סימן יח בע"ה יום ה' י"ב סיון תרע"א לפ"ק סייני יצ"ו לכבוד הרה"ג המפורסם בעהמ"ח ספר מרבה תורה הי"ו

הגיעני ספרו מרבה תורה על הלכות ריבית וכמעט שעברתי עליו מצאתי בו דברים אשר לפיענ"ד יש לדון בהם. והנני להעיר ע"ז את אוזן כת"ר נ"י: