תשובה שלמה - א עז

כיון שעיקר המעשה לא גזרו כלל על ישראל שהם יעברו רק שהעכו"ם בעצמם יעשו. ואף שזהו גופא מה שיעשה העכו"ם היא עבירה לישראל. מ"מ לא שייך יהרג ואל יעבור דלאו איהו קעבר. ולמשל אם עכו"ם גזרו על ישראל שיאכלו נבלות ואם לא יאכלו יהרגו זהו נקרא שעת הגזרה ויהרג ואל יעבור. אבל כשהעכו"ם לא גזרו כלל על ישראל. ובין אם יאכלו בין אם לא יאכלו נבילות לא יהרגו. רק שהעכו"ם גזרו עליהם בעצמם שאם רואים יהודי מחויבים הם לתחוב נבלה בגרונו בעל כרחו שלא ברצונו. ואפשר לא יעמוד היהודי כנגדם ולא יניח להם. לתחוב הנבלה בגרונו יהרגוהו בחמתם, אך לא גזרו כך מפורש שיהרגוהו, באופן זה לא יהרג היהודי כי אם יניח להם לעשות. כיון שגוף העבירה היא באונס. ולא מבעיא לשיטת השאלתות פ' וירא שכתב בטעמא דהך מלתא דבשעת השמד יהרג ואל יעבור. כיון דגזרה למיעקרא למלתא הוי קדוש השם. זהו דוקא שגזרו שהיהודי יעבור. אבל כשהם בעצמם עוברים. היינו שאונסים אותו בגוף הדבר שאז הוא אינו עושה כלל. בודאי ליכא חילול השם. אלא אף לטעמא דרש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) שלא ירגילו הכותים להמריך את הלבבות לכך. זהו ג"כ שייך רק אם היהודי מוכרח הוא לעבור. כגון באופן שאנסו אותו באונס אחר כדי שיעבור העבירה. אז שייך מורך לב. אבל כשאינו אונס אותו באונס אחר כדי שיעשה העבירה. רק שאונסו העבירה עצמה כגון שתוחב לו בבית הבליעה נבלה בע"כ. מאי הוה לי' למיעבד. ולא שייך בזה מורך לב. וזו היא סברא נכונה

ומעתה מיושב הכל על נכון. דהנה לכאורה קשה ג"כ בהך סוגיא דכתובות שם דקאמר האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. דלכאו' הלשון אינו מדוייק דהול"ל דמסרן נפשייהו לקטלא והוה סכנה. ומדקאמר ואתיין לידי סכנה משמע שזה שמסרן נפשייהו לקטלא אין זה עיקר הסכנה. רק שעי"ז יבואו לסכנה. דזה צריך בירור. אלא באמת דאם העכו"ם גזרו שהנשאת ליום הרביעי תבעל או תהרג. אז הוה זו גופה הסכנה בעצמה מה שלא תניחנו לבעול אותה. כיון שאז תהרג ואז היתה מחויבת ליהרג ולא שתניח להתבעל לו כיון שהם גזרו או שתניח לו לבעול או שתהרג. וא"כ על הבעילה בעצמה אינה אנוסה. כ"א האונס הוא מה שתהרג אם לא תניחנו שיבעלנה. וכיון שהוא שעת השמד תהרג ואל תעבור. כיון דבאופן זה היתה הגזרה עליה בעצמה שהיא תעבור העבירה מאונס ההריגה. אבל התם לא גזרו כלל עליהם. ואף אם לא יתרצו ג"כ לא יהרגו. וכדמשמע כל הסוגיא שהיו מחפשים תחבולות שלא יפיקו זממם ואעפ"כ לא הרגו אותן. כי אם עיקר הגזרה היתה שהטפסר יבעלנה ועליו היה מוטל הדבר. ובע"כ היה בועלה ולא היה שם תשש מיתה כלל. וא"כ איהי לא מידי קעבדה כיון שלא ברצונה היה הדבר. והאונס היה גוף הבעילה. לא אונס אחר בכדי שתניח לו לבעול. ובאופן כזה אין זה ככל העבירות שבשעת השמד יהרג ואל יעבור דלאו איהי קעברה כלל. רק שלא ברצונה אונס אותה על עיקר העבירה. ומעתה מדוייק מאי דקאמר משום דאיכא צנועות דמסרן נפש יהו לקטלא. היינו אף שגוף האיסור הוה באונס. ולא היא דקעברה איסורא. אך כיון שסברו שנאסרות לבעליהן. לכן עמדו נגדם בכל כחן ולא הניחו לבעול את עצמן. ואף לקטלא הוה מסרן נפשייהו ואפשר דעי"ז אתיין לידי סכנה. דלא לבד שיפיק זממו ויבעול אותה שלא לרצונה אלא אם תעמוד נגדו אז יהרגנה בחמתו. אף דעיקר הגזרה לא היה כלל שתהרג אם לא תבעל. וכן נמי בירושלמי קאמר שהכהנות היו מטמינות עצמן משמע נמי שלא גזרו כלל שתתרצה להבעל ואם לא תתרצה תהרג. רק שגזרו שהאיסטרטוס יבעול בעל כרחה. וזהו גוף האונס. לא אונס אחר כדי שתניח לו לבעול. אבל מאסתר פריך שפיר דע"כ לא אנס אותה אחשורוש על הבעילה, דהא לקח אותה לו לאשה ושפיר פריך. ומהתימא על הט"ז ביור"ד סימן קי"ז ס"ק ג' שמדייק מלשון הרמב"ם שסובר דאם לא נתכוין אלא להנאתו אפי' בשעת השמד שרי וזהו שלא כמש"כ הר"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל

והנה בלחם משנה הביא בשם הר"ן בפרק במה טומנין בשבת דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה. אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד. אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו עכ"ל. הנה בר"ן זה ליתא אלא שכ"כ בנמוקי יוסף בסנהדרין. ולכאו' תקשה הא הנמוקי יוסף גופי' ס"ל דלהנאת עצמן אף בשעת השמד שוה לפרהסיא וס"ל דלא יהרג. א"כ כיון דמשני רבא דלהנאת עצמן שאני גבי פרהסיא א"כ שוב לא תקשה נמי מהא דאסתר שעת הגזרה הואי. אך זה לא קשה ולא מידי. דלהו"א דגמרא תקשה. דמקשה והא אסתר פרהסיא הואי דהול"ל מקודם והא אסתר שעת השמד הואי. אך לפי מה שכתבתי לעיל אליבא דהרמב"ם לחלק היכי דהעכו"ם גוזרים מפורש לעבור על דברי תורה אף שכונתם היא להנאת עצמן ובין היכי שגוזרים להנאת עצמן ולא. אכפת להו אם יעברו על דברי תורה אם לא. רק דעתה א"א לעשות להם הנאת עצמן בלי עבירה זהו לא מקרי שעת השמד. א"כ לולי דמסתפינא הוה אמינא דהכא נמי הא אחשורוש מפורש גזר להנאת עצמו ולא לעבור. ולא אכפת לי' כלל אם יעברו או לאו. ואם היה אפשר למלאות הנאת עצמו בלי עבירה ג"כ היה מתרצה. ואפשר שזו היא כונתו במה שכתב לא על ישראל לבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו עכ"ל. והיינו דאם גזר על ישראל לבד א"א למלאות הנאתו בלי עבירה וכנ"ל. אבל כשגזר על כל מדינות מלכותו א"כ אפשר היה שיקח בת נכר ותמלא הנאתו בלי עבירה

סימן יז

שאלה. הא דעכו"ם מאנס את ישראל בפרהסיא שיהרג ולא יעבור אם פרהסיא הוא בפני עשרה ממש. או אם סגי אם ידעו מזה עשרה מישראל שזה ג"כ הוה פרהסיא. ואם הנאנס מצטרף למנין העשרה

תשובה. הרמב"ם בפרק ה' הל' ב' מהל' יסודי התורה כתב וז"ל אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג. לכאורה משמע מדנקט לשון ואין שם עשרה מישראל וכן הוא לשון שאר הפוסקים. משמע מזה דרק בפני עשרה ממש הוה פרהסיא. אבל באמת זהו לא דוקא דבאמת אם יודעים מזה עשרה מישראל נקרא פרהסיא. מדפריך בגמרא בסנהדרין (דף ע"ד) והא אסתר פרהסיא הואי ובודאי לא היו שם עשרה מישראל בביתו של אחשורוש. ועוד מדאמרי' במגילה (דף י"ג ע"א) א"ר יוחנן מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא שמש מטתו ביום. ובודאי נזהר מעין רואים. וכ"כ בש"ך יור"ד סימן קנ"ז ס"ק ד'. ולא תקשה ממה שכתבו התוס' בע"ז (דף נ"ד ע"א) ד"ה הא דכתבו דהך דכתובות (דף י"ט) דאמר רבא אילו אתו לאמלוכי קמן אמרי' להו זילו חתומו כו' והתם נמי בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני עשרה עכ"ל דהתם נמי זהיר המאנס אותם שיחתמו בשקר שלא ידעו אנשים ולכן נקרא צנעא. שוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן צ"ב שכתב ג"כ וז"ל ופי' בפרהסיא כגון דידעי עשרה מישראל בדבר אע"ג דלא הוו בשעת מעשה. מדפרכינן בגמרא והא אסתר פרהסיא הואי והא לא הוו י' בשעת מעשה אלא משום דידעי לה למלתא קרי לה פרהסיא וזה ברור עכ"ל. ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ג ע"ב) ד"ה מה ראו חנני' כו' פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין דלכ"ע