תשובה שלמה - א עו

סימן טז שאלה. אם עכו"ם מאנס לישראל להנאת עצמו בשעת הגזרה ח"ו אם יהרג ואל יעבור או לא

תשובה. כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין (דף ע"ד) דמהא דכתב הרמב"ם וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה כו' דאחר שהתיר הנאת עצמן. משמע דבשעת הגזרה לית לן בה שריותא כלל. אך הוא הביא ראיה מהירושלמי פרק ג' דסנהדרין ובשביעית דהיכי שעושים הגזרה להנאת עצמן בין בצנעה בין בפרהסיא כל שהן משאר עבירות חוץ מג' לא אמרי' יהרג ואל יעבור. מהא דאיתא התם בראשונה היתה מלכות אונסת כו' חד מומר אעבר בשמיטתה תמחיין רמיין כובעתא פי' ראה אותם אוספים התבואות ועושים גדישין כו' אמר ר' יעקב בר אידי קושיתו קומי ר' אבוהו לא כן אמר ר' זירא נמנו וגמרו כו' בהדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפי' מצוה קלה כו' ופריקו אימור לא אתכוין מגזרתן אלא למגבי ארנונין כלומר שלא היה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן לגבות הארנוניות שאין רצון המלכים להוביר שדות וזו היתה גזרה על הכל ולא עשו אותה שעת גזרה מפני שלא היה להעביר. וזאת ראי' ברורה. וכן הסכים הר"ר דוד ז"ל בלי שום חולק עכ"ל, והנה לפ"ז יהיה הרמב"ם ז"ל לכאורה סותר דברי עצמו דהא כתב בפרק א' הלכה י"א מהלכות שמיטה ויובל דמותר לזרוע בשביעית משום ארנונא. והנה ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם בפרק ה' מהל' יסודי התורה שכתב דלפי מה שכתב הלחם משנה מדכתב הרמב"ם ויגזור גזרה על ישראל שכונתו כדברי הנמוקי יוסף בסנהדרין דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לאפוקי שלא תהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות א"כ אין סתירה מן הירושלמי דשם מיירי להנאת עצמן שהיתה גזרה על הכל עכ"ל. וזה אינו דאם באנו לדייק ממה שכתב ויגזור גזרה על ישראל הא גם בפרק א' מהל' שמיטין כתב הרמב"ם משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחילותיהם התירו לזרוע בשביעית כו' א"כ התם נמי רק על ישראל לבד גזרו. והנה גם הראב"ד הביאו הרשב"א בתי' לכתובות (דף ג') כתב ג"כ דבשעת הגזרה אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. ובהגה' אשר"י פ"ק דכתובות נסתפק בזה. וא"כ גם עלייהו תקשה מהך ירושלמי שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל

והנראה לענ"ד לומר אליבא דדעתם. דכל היכי דגזרו לעבור על. התורה אף דהוי להנאתם היינו דכונת הגזרה היא משום הנאת עצמן. אבל סוף סוף היא לבטל התורה. היינו דא"א לקיים הנאתם בלי ביטול התורה. זה נקרא שעת השמד ויהרג ואל יעבור. אבל היכי דעיקר גזרתם היא הנאתם ולא גזרו כלל לבטל דברי תורה רק דעכשיו א"א לעשות להם הנאתם בלי ביטול מצוה בכה"ג יעבור ואל יהרג. כיון דהם כל עיקרה דמלתא לא גזרו על ביטול תורה. וסברא גדולה היא. דכל היכי דהם גזרו מפורש לבטל מצוה אף דכונתם היא להנאת עצמן. מ"מ חזינן דמצות בזויות עליהם ואיכא קידוש השם כשיהרג ולא יעבור. אבל כשכל עיקר גזרתם לא גזרו לבטל מצוה. רק שגזרו על הנאת עצמן. אלא דא"א לעשות הנאתם בלא ביטול מצוה א"כ כיון שהמה לא גזרו כלל על ביטול מצוה. ולא אכפת להו כלל אם יעבור הישראלי או לא. דאטו אם אפשר היה לעשות הנאתם בלי ביטול מצוה מה היה אכפת להו. א"כ אין זה שמד לבטל מצוה

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א בכתובות (דף ג') שכתב וז"ל ואפשר שכל בשעת השמד אפי' בהנאת עצמן כדי שלא, יהא המצות בזויות בעיניהם וקלות לבטלם מאחר שהם גוזרים שמד לבטל תורתינו. אבל כיון שכל עיקר לא גזרו אלא להנאת עצמן אינו שמד עכ"ל. וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן ז"ל וכונתו נראה כמו שכתבתי דהיכי דגזרו בפי' לעבור על מצוה אף דכונתם בשביל הנאת עצמן מקרי שמד ויהרג ואל יעבור משא"כ כשלא גזרו לעבור. רק שגזרו על הנאתם אף שא"א לקיים גזרתם בלי ביטול מצוה זהו אינו נקרא שמד ויעבור ואל יהרג. וכה"ג כתבו התוס' בפסחים ובע"ז (דף כ"ז ע"ב) ד"ה שאני גבי רפואה ואור"י דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילים ולא אחרים כו' אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים. אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים מותר להביא אף מעכו"ם והכי איתא בירושלמי פרק ח' שרצים בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם. עד שא"ל הב לי עלין מעכו"ם אבל א"ל הב לי עלין סתם מביא לו עלין של עכו"ם עכ"ל. ומעתה מדוייק מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהל' שמיטין משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לתילותיהם התירו לזרוע בשביעית עכ"ל היינו שהטילו על ישראל שיעשו מתנות לתילותיהם ולא שיזרעו בשביעית אלא אף אם לא יזרעו בשביעית ויעשו מתנות באופן אחר ג"כ לא אכפת להו. לכן התירו לזרוע בשביעית. ופירושא דהך ירושלמי הוא כך. פירוקו אימר לא אתכוין בגזירתן אלא למגבי ארנונין היינו שהם לא גזרו שיזרעו דוקא ולא התכונו לזה כלל. אלא רק למגבי ארנונין בכל אופן שיהיה. ואף אם לא יזרעו ומ"מ ישלמו ארנונין לא אכפת להו. לכן לא הוה שמד באופן זה. ועוד י"ל לדעת הרמב"ם דהך ירושלמי מקשה אמאי שהתיר לחרוש בפרהסיא וע"ש בפני משה וע"ז תירץ דנתכונו להנאת עצמן

אך קשה מהא דאיתא בכתובות (דף ג' ע"ב) דאמרי בתולה הנישאת ליום הרביעי תיבעל לטפסר תחילה כו' משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה. ולידרש להו דאונס שרי. ולפ"ז תקשה איך ידרשו דאונס שרי הא הוה שעת הגזרה, ובשלמא אי נימא דלהנאת עצמן אף בשעת הגזרה שרי. אתי שפיר. אך אי נימא דאף להנאת עצמו אסור בשעת הגזרה א"כ איך שרי אונס. דהתם הא א"א למלאות הנאתם רק אם יעברו על דברי תורה. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחי' בכתובות (דף ג') ובש"מ שם. שוב ראיתי דגם להנך דס"ל דלהנאת עצמן מותר בשעת הגזרה תקשה ג"כ מירושלמי כתובות פרק א' הל' ה'. דאיתא התם בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורה להם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו כו' והיו הולכין ומשעבדין בהם ואונסין את בנותיהם וגזרו שיהי' איסטרטיוס בועל תחילה כו' אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה. והכא הא לא הוה להנאת עצמן. דהא קאמר שגזרו משום שיהודה הרג את עשו. וא"כ מ"ט לא מסרו עצמן למיתה. ואדרבה קאמר התם דאשת ישראל לא היתה מטמנה א"ע מהאיסטרטיוס. והנה להראשונים שסוברים תירוצא דקרקע עולם גם להלכה, ניחא. אך הרמב"ם ועוד רבים שס"ל דרבא פליג על אביי ולא סבירא לי' תירוץ זה דקרקע עולם לענין פרהסיא א"כ גם לענין שעת הגזרה לא יועיל

והנראה לומר בזה דבפשיטות לא קשה דהיכי אמרי' יהרג ואל יעבור. היינו היכי דאונסין אותו לעבור עבירה ואם לא יעבור אז יהרג. אז הדין הוא שיהרג ואל יעבור בשעת הגזרה. כיון דעיקר האונס אין זה מעשה העבירה כ"א אונס אחר גרים לי' לעשותו אנוס. כגון אונס המיתה. וכמש"כ הרשב"א בתי' ליבמות (דף נ"ג) וז"ל והא דלא פירש המשנה הוא אונס בשאנסוהו למיתה לבא עליה, דההיא כיון דבביאה עצמו ליכא אונס לא קרינן בי' הבא על יבמתו באונס כו' עכ"ל. ובכי האי גונא הישראל הוא שעושה את העבירה. היינו שהעכו"ם אונסו בדבר אחר שאומר שיהרגו אם לא יעשה העבירה. נמצא שהאונס הוא דבר אחר כדי שיעשה בעצמו מעשה העבירה. אבל כשהעכו"ם לא גזרו כלל על ישראל שיעשו הם העבירה. רק שהעכו"ם גזרו על עצמם שהם בעצמם יעשו המעשה. בזה לא שייך יהרג ואל יעבור