תשובה שלמה - א עה

ואפי' סובין דידי' מבעיא, והא כיון דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות. איך יהיב לי' אף אי אית לי' לדידי' נבילות וטריפות. דבשלמא למזיק. אפשר דהוו נזדמנו אבל איך יקבלם הניזק מידו וצ"ע. בן אחותו האוהבו ומכבדו: חיים פישל א"ה התשובה הזאת כתבתי כד הוינא טליא. בעודני, אז צעיר לימים. והדפסתי אותה יען כי היא שארית הפליטה מחיד"ת ששלחתי לדודי ז"ל ורוב החיד"ת נאבדו ממני. וגם כדי להוקיר זכרון דודי ז"ל ששחל"ח באבי ימיו בעמדו על הבמה לדרוש לפני בני עדתו ביום א' דשבועות שנת תרנ"ה לפ"ק, ועתה הנני לעורר הערות אחדות בזה הענין

הנה במה שחדשתי אז דהיכא דמחוסר הפשט מדכר ולא אכיל מצאתי שכבר כתב כן בספר שו"ת חחם סופר חלק יור"ד סימן ס"א דבספק טריפה דבעי שישחט ויתקן אדהכי והכי מדכר דכיר לא מצינו חשש תקלה יע"ש. וגם נזכרת סברא זו בדברי אא"ז בנו"ב קנינא חלק יור"ד סימן ס"ב בסופו וז"ל ובפרט שאינם מוכרים הבשר לחוד אחרי הפשטו אלא מוכרים אותו קודם ההפשט איכא היכרא ולא יבא לאכלו כו' עכ"ל. והנה בח"ס ת' יור"ד סי' ק"ד כתב בשם ס' חו"י דאין לנו לסמוך על הטעם להקל ולהתיר. נהי דאה"נ דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיים לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דלמא אתי למיכל מיני' ונתיר היכי דלא אתי למיכל מיני' כו' עכ"ל. הנה בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג כתב דאסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבא לאכול. אלא דמדבריו משמע דאף דעכשיו הם במצב כזה שא"א לומר שיבא לאכול. מ"מ אסור משום הך גזרה, משום דכיון דמינם לאכילה עומד אם יתעסק בהם בסחורה יש לחוש שבזמן מן הזמנים יבא לאכול מהם

עוד כתב שם ספר חו"י סימן קמ"ב דקרא לא מיירי אלא מאיסורא שלא היה להם שעת הכושר. אבל נבילות וטריפות שהיה להם שעת הכושר אינם נלמדים מהך קרא ואיסורן מדרבנן עכ"ל. הנה בספר אור זרוע הלכות שביעית סימן ש"ל כתב מפו' דגם נבילות וטריפות הוה מדאורייתא יע"ש

והתוי"ט בשביעית פ"ז הקשה דאי אמרי' דמדאורייתא אסור א"כ מאי פריך בפ"ק דבכורות (דף ו' ע"ב) חלב מנ"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב ודילמא לסחורה ע"ש. דהא אם חלב אסור כאכילה אסור ג"כ בסחורה עכ"ל. ובספר נחלת צבי ביור"ד סי' קי"ז תירץ וז"ל די"ל דהא דקאמר ודילמא לסחורה היינו למוכרם שלא לצורך אכילה וע"כ צריכים לומר כך. דהא תניא בפסחים (דף כ"ב) ובע"ז (דף ו') מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול ע"ש. ומעתה אי נימא דהא דפריך בפ"ק דבכורות ודלמא לסחורה היינו למכור לעו"ג לאכילה. יקשה דהא מאי דבעי למימר דחלב אסור היינו משום אמ"ה. והאיך ימכור לעו"ג ויעבור אלפ"ע כו' א"ו מוכח דהא דקאמר ודלמא לסחורה היינו שלא לאכילה עכ"ל. הנה כבר הקדימו בהוכחה זו בספר אמתחת בנימין על משניות בשביעית פ"ז

אך השיטה מקובצת בבכורות (דף ו') כתב בשם תוס' חיצוניות וז"ל וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה. ואומר ר"י ז"ל דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כן. כי אין זה מז' מצות ב"נ שקבלו עליהם עכ"ל. מזה נראה דס"ל להתוס' דמותר לתת לב"נ חלב אף אי הוה אסור באכילה והנראה בטעמם דכבר כתב בנו"ב מה"ת חלק יור"ד סימן ל"ו דאף לפי ההוה אמינא דחלב אסור אין על זה איסור אמ"ה. דהחלב לא שייך בו לא תאכל הנפש עם הבשר שהוא אזהרת אבר מן החי. ולא שייך בו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו שהוא אזהרת בשר מן החי כמבואר בחולין (דף ק"ב ע"ב). שהחלב אינו לא אבר ולא בשר. ולכן אמר כאמ"ה הוא ולאו אמ"ה ממש. אבל האיסור שהוא בחלב לפי הה"א. הוא משום דלא אשכחן דאתי מן החי ויהי' מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת. ויש בו איסור שאינה זבוחה והיינו איסור עשה עכ"ל. ולפ"ז אין ב"נ מצווה על זה. ומלבד זה אף אי נימא דיש בהחלב איסור אבר מן החי. היינו ע"כ שאין כאן ממשות אבר מן החי רק כיון דהחלב מחמצה מאמ"ה הוה טעמו ולא ממשו. ובספר מלא הרועים אות ב"נ סי' כ"א כתב דאין ב"נ מוזהר על טעם כעיקר. ומצאתי בכרו"פ סימן פ"א ס"ק ז' שהקשה ג"כ קושית התוספות חיצוניות ותירץ דעיקר איסור חלב הוה נפקא לן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן. וזה לישראל נאמר ולא לבני נח ולפי מה דאמרי' שם דדם נעכר ונעשה חלב הא דם איתקש למים בפסחים (דף כ"א) ולכ"ע מותר בסחורה וע' מש"כ בנו"ב תנינא חיור"ד סי' ס"ב ובח"ס חיור"ד סי' ק"ו

ומה שכתב בנחלת צבי ליישב קושית התוי"ט. דהא דקאמר ודלמא לסחורה הכוונה שימשח עורות, עיין מש"כ הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ג סי' רכ"ג וז"ל עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי כו' שכתבת שאם אינו סוחר בדברים להעמידן ולמכרן לצורך אכילה. אלא כדי לתקן בהם עורות וכיוצא בזה. הרי אלו מותרין בסחורה כזו. וראי' מפורשת ממה שתירצו בירושלמי בחמור וגמל דלמלאכתם הם עומדים. וזה נ"ל כשיבוש, שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר ושאר המינים אסורים בבהמה ובעוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם. ושאין רובם עומדים לתשמישים אסור לעשות בהם סחורה כו'. אלא במה שאין דרכם של ב"א ואפי' העכו"ם לגדל רובם לאכילה אלא למלאכה כחמור וגמל. אבל המתגדלים ברובם לאכילה לא. וחמה אני אם התירו התוס' בענין זה שאמרת. אלא אולי בכענין שנפסל לאכילה ושאין ראוי אפי' לעכו"ם אלא לעבד בהם את העורות כו' עכ"ל הרי דהרשב"א כתב מפורש שלא כדבריו

ובעיקר קושית התוי"ט נראה לענ"ד לומר דע"כ אין על החלב איסור סחורה. דהא ע"כ יכול הוא לגדל בהמות לאכלן או למלאכתן. וא"כ החלב מהן הוה כנזדמנו דמותר. שוב מצאתי שכבר כתב כן בשו"ת ח"ס חיור"ד סי' ק"ח ובהגה' הרד"ל בבכורות (דף ו') ובהגה' גליון רש"א בסי' קי"ז. ולכאו' לפ"ז אמאי איצטריך קרא למישרי חלב בסחורה מיעשה לכל מלאכה הא חלב נמי הוה כנזדמנו. והנה לפי דברי הא"ח שמביא הש"ך בסי' קי"ז ס"ק ד' שכתב דבכלל חלב הוה. גם חלב טמאה ניחא דאיצטריך קרא להשמיענו דחלב טמאה מותר בסחורה, אלא אפי' לשיטת הסוברים דרק חלב טהורה מותר בסחורה. מ"מ איצטריך קרא להשמיענו דיכול לקנות לכתחילה מאחרים חלב של נבלה. דזה לא הוה נזדמנו. דאף דהבשר של הנבלה אסור בסחורה. אך החלב מותר בסחורה

והנה הקו' מב"ק (דף י) כבר בא זכרה בספרים. הנלע"ד דהנה האחרונים חלקו על הרמ"א שכתב דאסור לקנות להאכיל לפועליו עכו"ם נו"ט. עי' בש"ך וט"ז בסי' קי"ז ובשו"ת מקום שמואל סי' ע"ז כתב דכונת הרמ"א היא. רק היכא דהאכילה שנותן להפועלים זו שכרן. אבל אם נותן להם שכר לבר מאכילתם מותר. וכן מבואר להדיא באור זרוע הל' שביעית סי' ש"ל דמותר לקנות להאכיל לעבדיו ולשפחותיו ולכלביו. ולפ"ז אפשר שיקחם הניזק לצורך עבדיו ושפחותיו: