תשובה שלמה - א עד

סימן טו בע"ה יום א' כ"ה אייר תרמ"ט לפ"ק טאווראג למע"כ דודי הרב המאוה"ג כו' כקש"ת מהור"ר ארי' ליב שערעשעווסקי הרב ואבד"ק דעסמאינס יצ"ו

הנה מה ששלח דודי אהובי אלי חידושיו בענין סחורה בדבר האסור וביקש ממני לחוות דעתי, ידעתי כי לא לדידי צריך אך לנסותני חפץ ולחדודי הוא דקבעי, ומשום דאין מסרבין לגדול אודיעהו דברים אחדים שעלו על רעיוני בענין זה, ומר דודי ישים נא עינו על דברי ואת אשר יבחר יקרב ומה שלא ימצא חן בעיניו. הנני מבקש שיעמידני על האמת

הנה היכא דקונה הישראל מינים טמאים שלמים כמו שהם בעורם נראה לענ"ד דמותר משום דטעמא דאיסור סחורה בדברים האסורים כתבו הפוסקים. דלמא אתי למיכל מיני'. ובודאי חיישינן דלמא אשתלי ואכיל. דיאכול במזיד בודאי לא חיישינן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. כמו"ש הרב המגיד בפרק ט' מהל' זכיה ומתנה בשם הרשב"א ז"ל. וא"כ דווקא בכה"ג דאיכא למיחש דאתי לאכול דהיינו כשאינן בעורן. אבל כשהן בעורן ליכא למיחש דכיון דהפשטת העור עבודה גדולה היא מדכר ולא אכיל וכמו דמשמע בחולין (דף י"ד ע"א) תוד"ה מחתכין ובכתובות (דף ה' ע"א) תוד"ה אלא ובהגה' אשרי פרק הכל שוחטין סימן י"ט. דהיכא דטריחא מילתא דכיר. ואין לחלק דהתם עיקר האיסור הוה השחיטה ומשום הכי כיון דטריחא מילתא מדכר דכיר. אבל הכא הא הפשטת העור לא הוה עיקר האיסור כ"א האכילה, ואפשר דלא דכיר מהפשטה לאכילה הא בע"ז (דף ה' ע"ב) משמע דס"ל להתוס' דשחיטה לאו עבודה הוה. וקאמרי התם דבבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומדכר. אעפ"י שהפלת הבהמה אינה עיקר האיסור. ואעפ"כ מדכר מזה על השחיטה דהוה איסורא

אכן לכאו' יש להקשות מהא דכתבו התוס' בביצה (דף ל"ד ע"א) ד"ה מולגין דכתבו דהפשטה קלה. וכן כתב הרא"ש בפרק ד' דביצה סימן ט"ז בשם בה"ג. די"ל דהפשטה קלה ממליגה. אבל עכ"פ טירחא יתירה איכא גם בהפשטה. וכמו דבהפשטת הראש והרגלים איכא טירחא יתירה ממליגה, ואפשר ג"כ לומר דכשהוא בעורו לא מחשב ראוי לאכילה וכדקיי"ל ביור"ד סימן ק"א דכבש בעורו לא מחשב חתיכה הראויה להתכבד

והא דאמרינן בפסחים (דף כ"ג ע"א) ציידי חיה כו' שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרי. א"כ מאי רבותא דציידים הא כשהם בעורם כל אדם שרי. י"ל דציידים מותרים אף להפשיטן ולמכור בשרן לאכול לנכרי ועיי"ש בתוס' ד"ה אמר קרא דמסקי דהא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול. א"כ משמע דדוקא היכא דמוכר כמו שמוכן לאכילה אז אסור

ואל ישיבוני מהא דאיתא בשביעית פרק ז' משנה ד' לקח בכור למשתה בנו כו' מותר למכרו. משמע דאף כשהוא חי נמי אסור. די"ל דהא גבי בכור עיקר האיסור לא הוה אלא מחיים. אבל שחוט מותר אפי' למוכרו כדאמרינן בבכורות כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר דנמכרין באומדנא עיי"ש (דף ל"א ע"א) וכן אמרי' בחולין ודף מ"ד ע"ב) אבא שרי בוכרא ולא זבין מיני' בישרא. ואף דבכור ג"כ אסור בסחורה כמבואר שם בשביעית. הא הוה טעמא משום דיבא לידי תקלה, א"כ אין נפקותא בין מחיים לאחר שחיטה. אבל בדברים האסורים דטעמא הוה כדי שלא יבא לאוכלן. א"כ אסור דוקא באופן ם שאפשר שיבא לאוכלן

והנה עלה דכתבתי דהפשטת העור מעשה רבה היא. יש להקשות לכאורה דהא התם בחולין עיקר תלי בשחיטה ובע"ז תלי בהפלת הבהמה. והא גם הם עודם בעורם וא"כ משמע דהא דהם בעורם לא חשיב מעשה רבה. אלא דהא לא קשה ולא מידי דהתם רק מעניני שחיטה קמשתעי ולא מאכילה ולו יהא נמי דכשיבא להפשיט עורה דכיר אבל הא השחיטה הוה איסורה וכבר שחט קודם הפשט. ועוד הא יכול לאוכלה מבית השחיטה וכדאמרי' בחולין (דף ל"ג ע"א) חותך כזית בשר מבית שחיטתה כו' ופירש"י שאינו מחוסר הפשט

אלא דזה אינו. דהתוס' בפסחים (דף כ"ג) והר"ש בשביעית הביאו הירושלמי בזה"ל סוסים וחמורים היכי זבנינן ומשני דלמלאכתם הן עומדים. א"כ משמע דרק היכא דעומדים למלאכתם מותר. אבל היכא דאין עומדים למלאכתם אף כשעודם חיים אסור. אלא דאפשר לומר דמן התורה אינו אסור רק היכא דאפשר דאתי למיכל. ורק מדרבנן גזרו אף היכא דליכא האי טעמא דאתי למיכל. ובזה אפשר לתרץ מה שהקשו על אא"ז הנו"ב מה"ת חלק יור"ד סימן ס"ב שכתב דאיסור סחורה. הוה רק מדרבנן. וכתב שם שלא מצא בכל הפוסקים מפורש שאיסור סחורה הוה דאורייתא. והא הרבה פוסקים כתבו מפורש דהוה מהתורה אך לפי מה שכתבתי אפשר לתרץ דבנו"ב מיירי כשהארנבת אצל היהודי עודה בעורה, א"כ מדאורייתא מותר רק דמדרבנן אסרו אף כשהן בעורן. אכן מהתוס' בפסחים הוה קשה לי' להנו"ב. דכיון דהקשו שמה וז"ל וא"ת דאמרינן במרובה אסור לישראל לגדל חזירים תיפוק לי' דמדאורייתא אסור. א"כ משמע דאף בעודן חיים אסור מה"ת אבל אינך פוסקים כונתם דרק היכא דאפשר לאוכלן אסור מה"ת. והא דכתב שם בנו"ב דוהיו רק אסמכתא הוי א"כ מנא ידעינן דכשאינן בעורן אסור מה"ת. היינו לדעתא דידי' שם דעיקר איסור סחורה בדברים האסורים הוה מדרבנן. א"כ והיו אסמכתא הוה. אבל לדעת הני פוסקים והיו אינה אסמכתא רק דמן התורה אסור כשאינן בעורן וכנ"ל

והנה אין לומר דלפי תירוץ התוס' מותר רק היכא דלמלאכה הם עומדים אבל היכא דאינם עומדים למלאכה אף דאינם ראוים לאכילה ג"כ אסור. דא"כ הא דאמרינן בחולין (דף ז' ע"ב) עקרנא להו איכא צער ב"ת וכתב רש"י ז"ל ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה. וא"כ אי לא היה משום בל תשחית אז לא אוקימנא דמיירי בראויות לדישה. ולפ"ז כיון דאין ראויות לדישה איך יעכבם אצלו הא אינם עומדים למלאכה. א"ו כיון דעודם אינם ראוים לאכילה מותר. אלא דזה הוה כנזדמנו דמותר. אך יש להביא ראי' ממה שכתבו התוס' בע"ז (דף ט"ו ע"א) ד"ה אימור בסיה"ד וז"ל ופסק רבינו ברוך דלפי זה אין להתיר אלא כשקונה הסוס לצורך עצמו ונמלך עליו למוכרו דאם לא ימכרנו יפסיד. אבל לוקח סוסים למוכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם עכ"ל ולא כתבו דאסור משום סחורה בדבר האסור אף דאינו קונה למלאכה. א"ו דאף דאינו קונה למלאכה כיון דאינו ראוי לאכילה מותר. ואפשר לומר דאף דאינו קונה למלאכה. מ"מ עיקרם עומדים הם למלאכה לכך מותר

ובעיקר הדבר אי איסור סחורה בדברים האסורים הוה דאורייתא או דרבנן אין לדייק מסנהדרין (דף צ"ג ע"א) דקאמר ודניאל להיכן אזל כו' לאתויי חזירי דאלכסנדריא כו' דאין אסור מה"ת. די"ל דהתם עפ"י המלכות הוכרת להביא ועיין בירושלמי שביעית פ"ז התם מלכות אונסת. עוד אפשר דהתם רק ספסירא הוה

ואשר ק"ל בהאי ענינא דבב"ק (דף י' ע"ב) איתא א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא. השתא אית לי' לדידי' כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף