תשובה שלמה - א עג

מפורש דהוה כתולעים שגדלו בכלים דכל שלא פירשו מותרים דהא הכלכית גדל הוא מציר דגים טהורים. והיותר נראה לענ"ד דדג ע"כ איננו מפליט כשהוא חי. אבל שאר בעלי חיים אפשר שהם מפליטים אף מחיים

ולכאורה יש להביא ראי' מהך דחולין (דף ח' ע"ב) דאיתא התם ולמאן דאמר בחמין מ"ט משום דקא בלעה איסורא דהתירא נמי בלעה אבר מן החי. אימת בלעה לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא היתירא הוה. א"כ חזינן מזה דאף מחיים מפלטת הבהמה דהא היה סבור למימר דבלעה בעוד שהבהמה חיה אבר מן החי. רק דדחי דאז אינה חיימא. אבל אי הוה חיימא בודאי היה הסכין בולע אבר מן החי. א"כ חזינן דגם מחיים מפליט. אך באמת אין מזה ראיה דהנה ברש"י ד"ה דהתירא נמי כתב וז"ל כי שחיט בה בהמה כשרה נבעי הגעלה דהא בלעה שמנונית דאבר מן החי קודם גמר שחיטה עכ"ל. דלמה לי' לאדכורי שמנונית הא הו"ל לומר דבלעה מאבר מן החי אלא דזהו אין ספק דאבר מן החי שאינו מחובר אל הבהמה הוא מפליט ומבליע. כיון שפסק כח חיותו והספק הוא רק בבעל חי שלם אם הוא מפליט ומבליע מחיים כשעודו שלם. כל שיש בו עוד כוח חיותו. וכאן אמרינן דבמקום חתך תפליט. והתם השמנונית נדבק בסכין ונפרש מן הבהמה. ושפיר יכול לבלוע הסכין. ולכן נקט רש"י בלשונו דהא בלעה שמנונית. למימר דהשמנונית נפרש מן הבהמה ונדבק בסכין. אבל בעת שהבע"ח שלם אם מפליט ומבליע בעודו בחיים זו לא שמענו

ונ"ל להביא ראי' מהך דחולין (דף קט"ז ע"ב) טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. ומבואר בהפוסקים דהיינו בין חלב צלול בין קרוש שנמצא במעיה כשר ואף ששהה במעיה מעל"ע. מדלא כתבו לחלק. ואי נימא דבחייה פולטת ובולעת מ"ט מותר חלב כשרה שבמעי טרפה אם היה כבוש מעל"ע הא בלעה מהטרפה. א"ו דבעודה בחייה אינה פולטת ואינה מבלעת. וזו נ"ל שהיא ראיה גדולה

ובחפשי מצאתי בספר דרכי הוראה שהביא ראיה דחי אינו מפליט. מהך דגיטין (דף מ"ה) דבנתי' דר"נ הוו בחשין קדירה בידייהו וקשה טובא הא בשר אדם בעשה. וא"כ איך עשו כן לכתתילה עכ"ל, ולענ"ד אין מזה שום הוכחה דהתם כיון דהוו עושות בכשפים או כמו שסברו שצדקניות הן שלא היתה הרתיחה שולטת בהן. א"כ משו"ה אין כאן פליטה

עוד הביא שם ראי' מבכורות (דף ו') דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה ואפילו שהה מעל"ע, מדלא מחלק ולא אמרי' שנאסר ע"י כבישה. וע"כ משום דחי אינו מפליט ומבליע עכ"ל. ולענ"ד נראה דגם מזה אין ראי' דהא הדג הוא יבש ואין שייך בו כבישה ואם תאמר שבקיבתו של דג טמא בודאי ישנם לחלוחית ומים והוה כבוש. הא בלחלוחית קצת לא שייך כבוש כמש"כ הפרמ"ג ביור"ד סי' ק"ה במשבצות ס"ק א' והפר"ח סי' ק"ד ס"ק ח'. ואם תאמר שבודאי בולע ג"כ מים הרבה. הא הנך מים בודאי מתחלפים תמיד ובמימות מתחלפים אין כאן כבוש

שוב ראיתי בספר פרי יצחק. שכבר כתב במקצת דברים כמו שכתבתי. והנאני שכונתי לדעת הגדול. אלא שהוסיף וכתב עוד וז"ל אלא דאפילו אי נימא דגם דבר חי מפליט ומבליע. מ"מ יש לדון בדבר אם נאסר מחמת בליעת טעם של אבר מן החי. דהנה בחולין (דף ק"ב) מייתי ברייתא נטל צפור שאין בה כזית ואכלה רבי פוטר וראבר"ש מחייב. ואמרי' התם דקא מפלגי מר סבר בהמה בחייה לאברים עומדת ומר סבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת כו' ועכ"פ מתבאר מסוגיא זו דלמ"ד בחייה לאו לאברים עומדת אם יאכלנה כולה כשהיא שלמה פטור משום אבמה"ח. דאין אבמה"ח בשלימה דלא מקרי אבר אלא א"כ הפרישו. ולפ"ז נראה דגם הטעם שנפלט ממנה בחייה לחוך הרוטב. אינו אסור משום טעם כעיקר של אבמה"ח ככל האיסורין, כיון דהעוף גופה כשהיא שלימה אין עליה שם אבמה"ח ואם יאכלנה כולה פטור. א"כ כש"כ הטעם הנפלט ממנה ליכא משום טעם כעיקר של אבמה"ח כו' עכ"ל ולענ"ד נראה דאין כאן ספק כלל. דבודאי חייב בכה"ג על איסור אבמה"ח אילו היה בע"ח מפליט ומבליע. ואף דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת וליכא עלה שם אבר מן החי. מ"מ בפליטתו הוה עליה איסור בשר מן החי. דהנה בעצם דין דטעם כעיקר יש להבין אם הכונה היא שלהטעם יש לו רק דינו של העיקר. או שלהטעם יש לו חשיבותו של העיקר דהיינו דהטעם הוא כמו עצמותו של העיקר ממש. והנה אי הוה אמרינן שטעם כעיקר היינו שלהטעם יש רק דינו של העיקר בכה"ג לא היה על הטעם איסור דהא דינו של העיקר בכה"ג שאין בו איסור והטעם דינו כיוצא בו. אך אי נימא דהטעם הוא כמו עצמותו וחשיבותו של העיקר. היינו דהטעם הוא חלק מהעיקר ממש בעצמותו. אז בכה"ג מה שפירש הטעם הוה כמו שפירש העיקר. דהיינו כאלו נפרשה חתיכת בשר ובכה"ג הוה בשר מן החי. ולמדתי מדברי הרמב"ן בספרו מזבח כפרה בחולין (דף צ"ח ע"ב) ד"ה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור שכתב וז"ל פירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופה של איסור דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל. א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב בבשר וזהו טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם ממשו של איסור כזית ולוקין עליו עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחי' בחולין (דף צ"ח ע"ב) ד"ה אמר רבא שרואין את הטעם כאילו ממשו מעורב ונמחה בו עכ"ל גמרינן מדבריהם שפירש טעם כעיקר הוא דהטעם יש לו חשיבותו ועצמותו של העיקר. וא"כ בכה"ג כשפירש הטעם הוה כמו שפירש העיקר וכמו שפירשה חתיכת בשר מן החי. ותו לא תקשה הא העיקר אין בו משום איסור אבר מן החי וגם אין בו משום איסור בשר מן החי לשיטת התו' שם (בדף ק"ב) דהיינו כל שלא פירש מגוף הבעל חי אבל הטעם שפירש יש בו משום בשר מן החי לכ"ע כאילו פירשה חחיכת בשר

שוב ראיתי בספר שו"ת חתם סופר חיור"ד סימן צ"ד שכתב וז"ל מה שהקשה לימא אוקמא בחזקת חיים. לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי לפליטה בחיים או במותו לעולם השרץ אוסר. ומש"כ בפמ"ג או"ח סו"ס תמ"ז דבדגים חיים לא שייך בליעה רצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב. וטעמא משום דע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם. ועובדא ידענא פ"א פרחה תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון אחד שאסור החמאה אפי' לעו"ג ושפכוהו לחוץ. ושוב הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה. והשיב דאה"נ דבהנאה מותרת ולמוכרה לעו"ג אסורה משום בליעת איסור אבר מן החי דאסור לב"נ. וכתב שם דהזמין הש"י תירוץ לשיזבא מכסופא כי מתחילה לא כיון לזה כו' עכ"ל. והנה הך עובדא דהגאון אמאי שפכו בחוץ הא עכ"פ אבר מן החי מותר בהנאה. ואולי שלא על פיו שפכו. אך סוף סוף הוא לא כיון מתחילה לזה. שוב ראיתי בספר שו"ת עמודי אור סימן נ"ד כתב בפשיטות דכל זמן שהוא חי אינו מבליע כלל: