תשובה שלמה - א עב

במים. ומדחשיב להא בישול וא"כ להנך דלא חשבי בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו הרי נחשב מה שהקילוח מחובר עם מקור המעיין שמוסיף חמימות כאילו האור מהלך תחתיו והרא"ש בתשו' כלל כ' סי' כ"ו כתב ששאלת על אלפס חולבת אם יכולים לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר נראה לי שאסור ואפילו בדיעבד ואם נעשה הייתי אוסר הקדירה כי הזיעה העולה מן האלפס הוא כמו חלב כדתנן בפרק ב' דמסכת מכשירין רחץ טמאה פי' של מים שאובין זיעתה טמאה וטהורה בכי יותן בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה ועוד שנינו החם זיעת האדם טהורה שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשיבה כאותו דבר נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב עכ"ל. וכן פסק ביור"ד סי' צ"ב. וברמב"ם פרק ז' הל' ב' מהל' טומאת אוכלין כתב שהעשן העולה מן החמין משקה הוא חשוב עכ"ל. ולפ"ז אם מחובר להדוד ע"י אדי הקיטור הוה כמו שמחובר להדוד ע"י מים רותחים וחשיב חיבור למקום שמוסיף לו חום והוה כמו שהאור מהלך תחתיו

ואין לחלק ולומר דהתם כשכל המים הם חמים משו"ה כשהם מחוברים ע"י הקילוח עם המקום שמוסיף חום הוה כמו שהאור מהלך תחתיו. אבל הכא דהמים שבהאמבטי הם מתחילה צוננים ורק ע"י אדי הקיטור נתחממו אפשר דאין נחשבים כ"כ לרותחים כבכלי ראשון שהאור מהלך תחתיו זה לא ניתן להאמר דהא סו"ס אנו רואים שנתחממו כ"כ עד שמעלים רתיחות וגם אח"כ כשכבר הם רותחים ומעלים אבעבועות מחמת הרתיחה ג"כ הם מחוברים להדוד שהאור מהלך תחתיו ע"י אדי הקיטור ובכל רגע הם מעלים רתיחות מחמת אותם אדי הקיטור. פשוט דזה נחשב כמו שהאור מהלך תחתיו

ואין להקשות מהא דכתב רש"י בשבת (דף מ' ע"ב) ד"ה בכלי שני כו' דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאעפ"י שהעבירו מעל האור מבשל עכ"ל. הרי דלא חשיב בכה"ג כמו שהאור מהלך תתתיו. די"ל דמשמע לי' דמיירי דהפסיק חיבור האמבטי מן המעיין אחר שהמשיך לתוכה המים. דהא המשיכו המים בהאמבטי כדי שיהי' אפשר לרחוץ שם. ואם לא הפסיקו קילוח החיבור מהמעיין בודאי עמדו אז ברתיחתם כמקדם ולא היה באפשרות לרחוץ שם

שוב ראיתי בספר שו"ת שם ארי' חלק יור"ד סי' ל"ב ובהגה' מראה כהן בפסחים (דף מ"א) שכבר הקשו כן עלה דקאמר פסח שבשלו בחמי טבריא דהאיך משכחת לה הא טבריא רחוקה מירושלים, ושניהם לדבר אחד נתכונו די"ל דמיירי בבמה גדולה בשעת היתר הבמות דקרבן פסח היה קרב בבמת ציבור כדאיתא בזבחים (דף קי"ח) וברמב"ם פ"א מהל' קרבן פסח. ולענ"ד נראה דל"ל כך, דהיכן היו במות גדולות בשילה נוב וגבעון וגם הם היו רחוקות מטבריא. והנה בהגה' מראה כהן כתב וז"ל והלכך אף דהקרבת הפסח עצמו היה בבמת צבור בנוב וגבעון מ"מ אכילת הפסח היה מותר בכל ערי ישראל והיו יכולים להוליכו אח"כ אפי' לטבריא עכ"ל וזה לא ניתן להאמר דכיון דנשחט הפסח בנוב וגבעון אם היה מוליכו לטבריא היה נפסל ביוצא תיכף כשיצא מן העיר ותו לא חזר להתירו אף כשהכניסו לעיר. ועי' ברמב"ם פרק י"א מהל' מעשה הקרבנות. והא דקדשים קלים נאכלים בכל ערי ישראל היינו כשנשחט שם וכמש"כ רש"י ז"ל בזבחים (דף קי"ב ע"ב) ד"ה קדשים קלים בכל ערי ישראל דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו עכ"ל. אבל אם הקריבו בעיר אתת אינו יכול להוליכו לעיר אחרת דתיכף כשיצא מן העיר נפסל ביוצא ועי' בחוליו (דף ס"ח). וגם אין לדחוק ולומר דהא היה אפשר שיעשו במה גדולה בטבריא ושיקריבו שם הפסח כמש"כ בספר שם ארי' לפ"ז אין בזה נ"מ לדינא האידנא. דמה דהוו הוו. וידוע דהרמב"ם לא כתב בחבורו הלכות האלה דמה דהוו הוו. ועי' יומא (דף ה') וברמב"ם פ"ו מהל' מעה"ק הל' י"ט במל"מ. והבמות הא אין להן היתר עוד לעולם. והא הרמב"ם בפ"ח הל' י' מהל' ק"פ כתב צלהו ע"ג סיד או חרסית או חמי טבריא ה"ז אסור משמע שאפשר שהאי דינא יהיה בכל זמן

אך מלבד כל אלה מצד הסברא ידעינן כיון דהמים שבהאמבטי מעלים רתיחות כמו שהאור מהלך תחתיו מ"ט ניחוש ונימא דאין דינו ככלי ראשון לענין הגעלה. ועי' מש"כ הפר"ת ביור"ד סי' קכ"א דאף הזיעה מועיל לענין הגעלה. ומה גם שרבים מהאחרונים כתבו דמהני הגעלה בכלי ראשון אף שהעבירו מעל האש ומכ"ש לענין חמץ בפסח די"ל דהוה התירא בלע

שוב ראיתי בספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה' סי' כ"ד שהביא בשם ספר שו"ת שואל ומשיב מ"ג ח"ג סי' קכ"ה שמסיק להחמיר להגעיל באמבטי שמתחממת ע"י הזיעה העולה מהדוד ע"י הצינורות דמידי ספיקא לא נפקא. והגאון בעל שדי תמד מסיק דלגבי חמץ מהני הגעלה לכלי ראשון שנשתמשו בו על האש באמבטי הזה. כיון דיש סוברים דמיקרי התירא בלע. ולא שבקינן מלחא דפשיטא לי' משום ספיקא דהגאון בעל שו"מ. אך באופן שלא יסתום הצנור של הזיעה רק שתהי' האמבטי מחוברת אל הדוד ע"י הזיעה באותה שעה שמגעיל. אמנם היכא דאיסורא בלע יש להחמיר כיון דכבר נפקא הוראה זו מפומייהו דרבותינו ז"ל

סימן יד

שאלה אם נפל בע"ח בתבשיל רותח. או אם היה כבוש מעל"ע אם אוסר בעודו בחיים. אם פולט אז או אינו פולט כשהוא חי

תשובה. בפרי מגדים או"ת סוף סי' תמ"ז כתב דבדגים חיים לא שייך בליעה. והנה בפרי מגדים יור"ד ריש סימן צ"ח כתב דנפל עוף בחמאה רותח ואסר באכילה והתיר בהנאה כדין בשר עוף בחלב. ולכאורה הא לשיטתו בחיים לא שייך בליעה י"ל דהתם פלטה כשמתה אך כ"ז שהוא תי לא פולט כלל. ולכאורה יש להביא ראיה דכל זמן שהוא חי אינו פולט מהא דקיי"ל ביור"ד סי' פ"ג סעי' ו' דעכו"ם שהביא חבית מלאה מציר דגים אם כלכית אחת שוטטת בו מותר. והוא מגמרא ע"ז (דף ל"ט). ועיין ברש"י והר"ן דכלכית הוא דג טמא ואינו יכול, לחיות בציר טמא. ואי נימא דבעודו חי ג"כ פולט ניחוש דלמא נכבש מעל"ע שלם בהציר ופולט דהא סתמא דמלתא משמע דאף דהוה שם זמן ארוך. ועוד הא קיי"ל דמחזיקין מזמן לזמן. ואין לומר דבטל בס' דלא אשתמיט שום פוסק לומר דלרש"י צריך להיות בטל בס' ואדרבה משמע דכל שיש כילכית יותר מותר דאז לא חיישינן דלמא מעלמא נפל

אמנם באמת אין מזה ראי' כלל דהא ציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ הוה ספק דרבנן ומותר, והנה באמת הש"ך ביור"ד סימן פ"ג סעיף ה' כתב דרק במליחה הוה ציר דגים דרבנן. אבל בכבוש אסור מן התורה וכ"כ הש"ך בסי' ק"ז ס"ק א'. אבל כבר השיגו אא"ז בנו"ב קמא חלק יור"ד כ"ו וכתב דבכבוש ג"כ ציר דגים טמאים אסור רק מדרבנן. ולפום ריהטא עלה על דעתי לומר דע"כ צ"ל דלא הוה כבוש. דאי נימא דהוה כבוש ופלט צירו ואסור. א"כ איך חי הכילכית הא בציר דג טמא אינו יכול לחיות. א"ו דלא פלט. אכן זה לא ניתן להאמר כלל דזה ודאי דבציר של עצמו יכול הוא לתיות. ובאמת אין מזה אף נדנוד ראי' דהא באמת גם הכלנית מותר באכילה בעודו בציר וכמש"כ הב"ח