תשובה שלמה - א עא

דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח היא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן יע"ש והא ודאי דאם שלותה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה, דאי מדרבנן מאי האי דק"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש"ל בפ"ז מהל' מעילה הל' ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלה עכ"ל. ולפי דבריו שכתב דהא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא מאי תקלה איכא ועי' בחולין (דף קט"ו ע"ב) שכתב רש"י ז"ל בד"ה לא אמרה תורה וז"ל ואם היתה אסורה לא היה אומר לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם עכ"ל. ואם כששלחה ליכא איסור מאי מכשול איכא. ומצאתי בפלתי סי' ק' ס"ק א' שכבר הקשה כן וז"ל במה דאמרו בכמה דוכתי בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה דהא תיכף לא ניכר ובטל בחד בתרי בכל עופות וחוזר איסור להיות היתר עכ"ל. והנה מרוב המקומות דאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשה. דהא בחולין (דף קט"ו ע"א) דאמרי' דשלוח הקן לתסר מכל שתיעבתי לך לא אמרה תורה שלח לתקלה. דאי נימא דשלוח הקן אסור מכל שתיעבתי א"כ בפי' אסרה תורה דלא מהני לי' ביטול. דהא צותה תורה לשלחו ומדמשלחו הא יתבטל ומ"מ אסרה תורה וע"כ אסרתו בכה"ג. ולא מהני לי' ביטול. וא"כ יהיה משלחו לתקלה. וכן נמי בקידושין (דף נ"ז) דאי נימא דזה אשר תאכלו לרבות את המשולחת. ע"כ אסרה תורה גם בכה"ג. אף דכיון דכשמשלחו יתבטל ומ"מ אסרה תורה. א"כ גלתה התירה דעתה דהמשולחת תהי' אסורה ולא תתבטל וא"כ ישלחנה לתקלה. וכן ביומא (דף ס"ז) ניחא בפשיטות כמש"כ רש"י בד"ה לתקלה. שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר עכ"ל דהיינו דרק להמוצא אין ידוע. אך להמשלח את השעיר הא ידוע לו שהם מן השעיר ולא נתבטלו מעולם

שוב מצאתי בספר שו"ת מקום שמואל סי' פ"ו שכתב בזה קצת בענין אחר. אלא דהוא הקשה מקידושין לבד. אך מהא דחולין (דף ק"מ) ליכא לתרוצי כן. וראיתי בספר ראש יוסף על חולין (דף קט"ו) שכתב על דברי המקום שמואל וז"ל לא אאמין שיאמר אדם דבר כזה, דודאי קרא בא לומר אמשולחת קודם ששלחה ועומדת לפנינו ואירע ששחטה שאסור מחיים אי קאי וזה לא תאכלו אמשולחת ואף שלא שלחה אח"כ תו נאסרה אותה הצפור. ואף שצריך ליקח צפור אחרת למשולחת מ"מ תאסר אותה הצפור הראשונה משעת שחיטת הראשונה עכ"ל. ואי משום הא לא אריא דלא מיבעיא לשיטת התוס' דלפי האמת המשולחת אסורה עד השילוח ע"ש בקידושין (דף נ"ז ע"א) בתוס' א"כ הא דפריך ואיפוך אנא דזה אשר לא תאכלו לרבות המשולחת היינו דתיאסר אף לאחר שילוח. דהא קודם שילוח ממילא גם עתה נאסרה אלא אף לשיטת רש"י דהמשולחת אינה נאסרת. מ"מ הכא פריך ואיפוך אנא דהמשולחת תהי' אסורה אף לאחר שילוח כמש"כ רש"י מפו' בד"ה לא מצינו בעלי חיים שאסורין איסור עולם עכ"ל. וכן משמע מדיליף תנא דבי ר' ישמעאל מושלח על פני השדה מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והיינו לאחר שילוח דקודם שילוח לא איתקש לשדה. ומכל שכן לפי מה שעצם קושית המקום שמואל היא רק לפי שיטת התוס' דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן, והא רש"י ס"ל בחולין (דף צ"ט) שאין מבטלין מה"ת איסור לכתחילה. לא היה לו לדחות את דבריו בקל

אלא דמחולין (דף ק"מ) קשה. דהתם לא שייך למימר דגלי קרא דלא בטלי דהא הקרא צריך לאשמעינן דלא יקח לכתחילה צפורי עיר הנדחת. והתם שפיר קשה מאי תקלה איכא הא בטלי ברובא

והנלענ"ד דהכא לא מבטלו כלל. דהא כשמשלח אינו מערבו בעופות אחרים. ואף שהאחר שיצוד אותו אינו יודע שהוא מעיר הנדחת ומפני דכל דפריש מרובא פריש אינו צריך לחשוש שמא הוא מעיר הנדחת. אך מ"מ אין כאן ביטול דהא לא ערבו בעופות אחרים. ואפשר עוד שהוא יכיר אותו. ודמי להא דאם יניח איסור במקום שיאכלנו אדם דבודאי אסור מצד שלא יביא לידי תקלה ואף שהאוכל אינו צריך ליזהר מצד הרוב. אך הוא יודע שמביא תקלה לאדם

סימן יג

הנה בבית המרחץ דפה החקינו שיהי' מתחמם ע"י דוד של מתכת אשר צמיד פתיל עליו המכונה פאראוויק. הדוד הזה סגור וסתום הוא מכל צדדיו וע"כ אינו יוצא ממנו כל אד שמעלים המים ע"י הרתיחה. רק דרך צינורות של ברזל מחושקים היטב יעברו האדים לתוך אמבטאות גדולות מלאות מים ומזה יתחממו המים שבהאמבטאות עד שמעלים רחיתות. ויש לחקור אם יש להאמבטאות האלה דין כלי ראשון ואם מותר להגעיל בהם כלים

והנראה בזה דהנה אף שכתבו התוס' בשבת (דף מ' ע"ב) ד"ה וש"מ דכלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר עכ"ל. הכא אף שהאמבטא אין דפנותיה חמין. מ"מ אין זה מגרע ונחשבת לכלי ראשון. דהא התוס' מסקי מפני שהולך ומתקרר דהיינו שכלי שני אף שעדיין היד סולדת בו. מ"מ כיון שפסק ממנו הכח שמוסיף לו רתיחה וגם דפנותיו קרים. הולך כל שעה ומתקרר אבל כאן הא הכח שמוסיף לה רתיחה לא פסק. ולכן אינה מתקררת. דאדרבה כל שעה מוסיפה רתיחות

אלא מה שיש לחקור בהא דכתב הר"ן בהלכות בשבת פ"ג (דף מ"ב) דלפי שיטת הירושלמי אין כלי ראשון ממש שמבשל. אלא כשהאור מהלך תחתיו, וע"כ כתב שם דלענין הגעלה אם נשתמשו בכלי ע"ג האור כגון יורות וקומקמים אין מגעילים אותם בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האור עכ"ל וכ"כ הטור ביור"ד סי' קכ"א בשם י"א וכתב דהכי מסתבר וכן כתבו רבים מהאחרונים, ולפ"ז יש לחקור אם מה שהזיעה והאדים שמחממים האמבטאות דרך הצנורות מהדוד אם נחשבת האמבטא כמו שהאור מהלך תחחי' בשביל זה

והנראה בזה דהנה בפסחים (דף מ"א ע"א) איתא אמר רב חסדא המבשל בשבת בחמי טבריא בשבת פטור פסח שבשלו בחמי טבריא חייב, ולכאורה יש להבין דאיך משכחת לה בפסח שבשלו בחמי טבריא דאם הביא הפסח בטבריא הרי נפסל ביוצא ואם הביא חמי טבריא בירושלים א"כ הוי כלי שני ואינו מבשל. ולומר דהא רש"י ז"ל כתב חמי טבריא מעינות רותחין ואפשר דכונתו דאם בישל הפסח במי מעינות רותחין שאפשר שימצאו בירושלים עצמה. אך הא מבואר בפסחים (דף ת' ע"ב) מפני מה אין חמי טבריא בירושלים כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו. משמע שאין שום מעינות רותחין כחמי טבריא בירושלים. ורש"י ז"ל שכתב מעינות רותחין כונתו להשמיענו דבכל מעינות רותחין דינא הכי, ע"כ הנלענ"ד דמיירי כגון שהביא חמי טבריא בירושלים בצינורות וסילונים ולא נפסק הקילוח מהמעין גופא. וכיון שמחוברים המים עוד ע"י הצינורות עם המקור שמוסיף להם חמימות נחשבו כמו שהם בכלי ראשון. ומדסלקא אדעתי' דהמקשן דחייב משום לא תאכל מבושל ובירושלמי שבת פ"ז הל' ב' פליגי בה תרי אמורין ח"א אסור וחרנא אמר מותר מ"ד אסר ובשל מבושל