תשובה שלמה - א ז

אך לפי מה שכתבתי לעיל כ"ז ניחא, דהנה בטורי אבן שם בקונטרס אחרון כתב וז"ל ואין לומר דאסרה התורה בשביל אותן האשרות שעבדו העו"ג וניתנו לאברהם דה"ל ע"ג של ישראל דלא מהני להו ביטול דע"כ לא ניחא לי' לאברהם דלקני איסורא ולא זכה בהם כלל עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא קאמרי' שם בע"ז ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, דאף דזכה בהו אברהם הא ע"ז של נכרי שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול הוא מדרבנן כמ"ש הסמ"ג גזירה משום אליל ישראל עצמו. והכא בדאורייתא קיימינן דאית להו ביטול, ומכש"כ לפי מש"כ הט"ז ביור"ד סי' קמ"ו ס"ק ג' דאף דזכה בה ישראל אם לא באה עוד לידו יכול לבטלה אף לדידן א"כ אשרות שעבדו קודם אברהם אבינו אף שזכה בהם מ"מ כיון שלא באו עוד ליד ישראל מהני בהו ביטול, אלא דבזה י"ל דהא כשיבואו לארץ שוב נקרא בא לידן ומדרבנן א"א לבטל, אך אנן מדאורייתא קאמרינן דמהני ביטול בכל אופן, וכיון דשייך בהו ביטול שוב לא שייך למימר איסורא לא ניחא לי' למקני

ע"כ נראה בזה דכונת התוס' היא מאותן אשרות שנטעו לע"ז קודם אברהם שנאסרו משום עכו"ם שעדיין היו שלהם אך מהני בהו ביטול כדין עכו"ם של נפקי, וכשעבדו את העגל וניחא להו בעכו"ם התרצו ישראל שישארו האשרות בתור עכו"ם ואף שאין זה מעכב שלא יהני בהו ביטול שעדיין אין עכו"ם שעבדום ישראל, אך כיון שבניחותא דידהו הם עכו"ם שוב אף אחרים יכולים לאוסרן הך איסור שהם עצמם חפצים בו מקודם, כיון שנעבדו אחר שהם ברשות ישראל ובניחותא דידהו שוב לא מהני להו ביטול מן התורה

ולפי דברינו יש לדחות נמי מה שהקשה בפני יהושע בבא קמא (דף ע"א) שכתב בד"ה תוספות ד"ה בשלמא עכו"ם וכו' הך סוגי' אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר שאינו שלו עכ"ל משמע דאף אם נאמר דאיירי שהמשלח צוה להשליח לשחטו לעכו"ם אפ"ה קרינן בי' דבר שאינו שלו כיון דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' עכו"ם (דף נ"ג) אמרי' ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דכיון דגלי דעתי' דניחא לי' בההיא עכו"ם עובד כוכבים שליחותי' דידי' קעביד א"כ מכ"ש הכא שעשאו שליח בפי' שיכול לאסור עכ"ל, ולפי משכ"ל יש לתרץ קושיתו, דהתם בע"ז הא איהו הוא דזקף הלבינה והקצה אותה בזה לעכו"ם, וא"כ הלבינה כבר מוקצה לעכו"ם מכתו ולכן יכול העכו"ם לאסור כשהשתחוה דהא גם מקודם כבר היה עכו"ם ע"י הבעלים ורק דהיה חסר גמר המעשה לאסור, וזה יכול גם אחר לעשות גמר המעשה ולאסור בכה"ג אף שאינו שלו, אבל בהך דב"ק אף שהגנב עשה שליח בפי' לשחוט לעכו"ם, מ"מ הא איהו לא קעביד מידי בהבהמה ואיננה עוד תקרובת על פיו וא"כ כל העיקר עושה השליח ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

ועפ"ז יש לדחות מה שכתב בספר עונג יו"ט סי' פ"ב להביא ראי' דגבי איסור יכול לאסור אף שאינו ברשותו כל שהוא שלו וכתב וז"ל ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא כותי כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם ושליחותייהו קא עבדי ואי נימא דאיסור דמי ממש להקדש ואין אדם יכול לאסור דבר אא"כ הוא שלו וברשותו כמו גבי הקדש, א"כ מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא הוו מצי אסרו דהא לא ברשותייהו קאי כו' א"ו דבאיסור אדם יכול לאסור אף דבר שאינו ברשותו עכ"ל, ולפי מה שכתבתי אין כאן הוכחה דנהי דאין אדם יכיל לאסור דבר שאינו ברשותו, וא"כ תקשה מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא מצי אסרי דהא לאו ברשותייהו הוי קאי, דזה היה קשה אם ניחותא דידהו היה שיעבדו העכו"ם לאשרות והיה ניחותא דידהו עושה האיסור וא"כ אם הם בעצמם אינם יכולים לאסור בודאי גם ע"י ניחותא דידהו לא היו יכולים העכו"ם לאסור, אך לפי מה שכתבתי ניחותא דידהו היה רק שיהי' שם עכו"ם על האשרות וכיון שבניחותא דידהו הוה שם עכו"ם על האשרות גם אחר יכול לאסור, שאין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שהוא רק הסכם למה שעשו הבעלים, וא"כ אף שלא היה ביכלתם לאסור מ"מ הנכרים יכלו לאסור כיון דלא משום לתא דישראל הוה האיסור כ"א הנכרים עשו האיסור

והא דכתב המג"א באו"ח סי' מ"ב ס"ק ד' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכיס של תפילין היינו היכא דהבעה"ב לא אזמני' למיצר בי' תפילין, אך הוא לקח כיס של אחר ומעצמו אזמני' וצר בי' תפילין, אך אם הבעה"ב אזמני' למיצר בי' תפילין ואחר צר בי' תפילין אין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון שמקודם גם הבעה"ב אזמני' ויחדו לכך

וזה הוא דלא כמו שכתב בספר בכורי יעקב הל' סוכה סי' תרל"ח שהביא כת"ר, דאם אחד עשה סוכה ובא חבירו וישב בה לא נאסרו העצים משום דאיסור הנאה של סוכה ילפינן מחגיגה והוי כמו קדשים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולפי מה שכתבתי זה אינו דכיון דהבעלים עשו הסוכה לשם סוכה ואחר ישב בה נאסרו העצים משום דאין זה בגדר אין אדם אוסר שאינו שלו דזהו רק הסכם וגמר למה שעשו הבעלים

והנה הרה"ג מהור"ר ישראל חיים דייכעש נ"י דייק מלשון המחבר שכתב דאם התנה עליהם מתחילה אפי' לבשן אדם יכול לשנותן אפי' משל ראש לשל יד, דהיינו דוקא אם לבשן אדם אחר אבל אם הוא לבשן בעצמו אינו יכול לשנותן, ומינה דאם לא התנה אפי' לבשן אדם אחר א"י לשנותן, הנה לא עיין ברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ד' שהם המקור לדברי המחבר אלה, שכתב וז"ל תפילין של יד יכול לשנותן לשל ראש כו' אבל בחדשים שלא הניחן מעולם אפי' של ראש יכול לעשותן של יד כו' אבל לדידן דקיי"ל דהזמנה לאו מלתא הוא אינו צריך להתנות כיון שהם חדשים, ואפי' בישנים אם התנה יכול לעשות מראש של יד, ולפיכך מי שיש לו שני תפילין של ראש תולה על אחד מהן כדי שיראה כמו בית אחד ומניחו בשל יד עכ"ל, מזה מבואר שדעתו שאפי' כשלבש בעצמו מהני תנאי, והא דהקשה הרב הנ"ל מהך דיומא (דף י"ב) דא"כ מאי כריך החם אבגדי כה"ג שלא ישתמש בהן כהן הדיוט בגדים שנשתמשו בהם קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, ואי נימא דהיכי שהתנה מעיקרא מהני א"כ מאי פריך הא י"ל דלב ב"ד מתנה עליהן מעיקרא שלאחר יוה"כ ישמש בהן כהן הדיוט, כבר הקשה קושי' זו בספר משכנות יעקב חלק אי"ח סי' נ"ה ובאור זרוע הלכות תפילין סי' תקע"א באמת הוכיח מזה דרק למ"ד הזמנה מלתא היא מהני תנאה, אך אם לבש באמת תו לא מהני תנאה, ולענ"ד נראה לתרץ דהנה בתשמישי קדושה קיי"ל דיכול להתנות ואף אם כבר נשתמש בהם יכול לשנותן כמבואר בירושלמי פ"ג דמגילה, והנה הא דשל ראש קדושתו חמורה משל יד, ע"כ אין זה שגוף השל ראש קדושתו חמורה בקדושת הגוף דא"כ אמאי יכול לשנותן אם לא לבשן אליבא דכ"ט, הא מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, דאי נימא דשל ראש קדושתו החמורה היא קדושת הגוף, ע"כ צריך לכתוב לשם קדושת של ראש ולא סתם לשם קדושת תפילין ואמאי לכ"ע יכול לשנותן כל זמן שלא לבשן, אלא דהא דיש בהם קדושה חמורה היינו כמו שכתב רש"י ז"ל במנחות (דף ל"ד) משום שרובו של שם בשל ראש הוא וא"כ קדושתו החמורה היא קדושת תשמיש, דקדושת הגוף של ראש ושל יד שוים רק דשל ראש עוד חמור שיש בו עוד קדושת תשמיש לרובו של שם. ואף שבהר"ן במגילה פרק בני העיר חולק על רש"י בזה, מ"מ הא המחבר בסי' מ"ב סעיף א' כתב כדברי רש"י בזה, וגם ברבינו ירוחם משמע שתופס דברי רש"י לעיקר. ועל קדושה זו של תשמיש קאמר דאין מורידין לקדושה קלה, אבל אם התנה שרי דעל קדושת תשמיש