תשובה שלמה - א ו

ועוד דבעיקר דברי כת"ר מבואר להיפך בע"ז (דף נ"ד ע"ב) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, והא כל עיקרה אינו אלא לגבוה ואמאי של חבירו מותר לגבוה הא אינו אוסרו איסור חדש לשנותו מכפי מה שהוא עתה רק שישאר חולין כמו מקודם, א"ו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אף שלא לשנותו ושישאר כמו מקודם

ומהא דמבואר בתוספתא ריש פ"ד דתמורה דנעבד בין משלו בין משל חבירו אסור, וכ"כ הרמב"ם בפרק ד' הל' ו' מהל' איסורי מזבח, וכן מבואר בירושלמי פ"ג דע"ז הל' ה' דבדבר שיש בו רוח חיים בין שלו בין של חבירו אסור, אין לומר כדברי כת"ר דמשו"ה אוסר של חבירו משום דאוסרו רק שישאר כמו שהיה מקודם, דהא מבואר שם בתוספחא ובדברי הרמב"ם דבין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור עכ"ל וא"כ לאחר הקדש האיך יכול לאסור דבר שאינו שלו הא נאסר אף למה שהיה עומד מקודם, אלא דזהו משום חומרא דע"ז דאוסר אף שאינו שלו לגבוה

ועלה על דעתי לומר דלא שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהיכי דהבעל הבית הזמין להכי אפשר דגם אחר יכול לאסור בכה"ג, דזהו רק הסכמה למעשה שהזמין בעה"ב, ואין זה בכלל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דאין הוא אוסרו, רק הבעה"ב שהזמינו לכך, וכאן נמי כיון דהבעה"ב הזמינו לשל ראש אף כשאחר הניחו אסור לשנותו, דהא גם מדעת הבעה"ב היה עומד לכך מקודם

ועפ"ז יבואר הך דע"ז (דף מ"ו ע"א) כגון שזקף ביצה להשתחות לה ולא השתחוה ובא עכו"ם והשתחוה לה כי הא דא"ר יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסורה וקא מיבעיא לי' לבינה הוא דמנכרה זקיפתה אבל ביצה לא או דילמא ל"ש תיקו, דלכאו' יש להבין מאי האי דלבינה מנכרה זקיפתה אם נימא דאם ניחא לי' בעכו"ם מהני לזה דאם העכו"ם השתחוה לה דתאסר מאי נפקא מינה אם לא מנכרה זקיפתה, ורש"י פי' וז"ל וקמיבעיא לי' לחזקיה דוקא לבינה דמינכרה זקיפתה שרחבה יותר על עובי' וכשהיא זקופה נראית גבוה ואיכא גלויי דעתא אבל ביצה לא כו' עכ"ל וגם לפי זה יש להבין דהא כשזקף לבינה להשתחות לה ע"כ אמר דדעתו להשתחוות לה, וכן נמי כשזקף ביצה דאל"כ מנא ידעינן שזקף להשתחות לה, וא"כ אמאי לא חשיב גילוי דעת הא דחפץ להשחחות לה ואמאי בעינן נמי שיזקיף הלבינה ואמאי זקיפת הביצה לא הוי גילוי דעת הא קאמר מפורש דחפץ להשתחות לה וא"כ ניחא לי' בודאי שהעכו"ם ישתחוה לה ובודאי צריך לאוסרה, ומאי קמיבעיא לי', וברמב"ם פ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם כתב וז"ל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל יש להבין ג"כ לאיזה צורך הוסיף הך שזקיפתה מעשה

ולפי מה שכתבתי כ"ז ניחא, דאם הישראל אומר שישתחוה להלבינה והשתחוה לה עכו"ם אינו יכול לאוסרה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דגלי דעתי' דניחא לי' בעכו"ם אך הא צריך בתחילה להיות עכו"ם ואח"כ לעובדה, דעכו"ם של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד, וכל זמן שלא עשאה הישראל לעכו"ם אף אם ישתחוה לה העכו"ם אינה נאסרת ואם זקף הלבינה הרי הקצה אותה לעכו"ם, ומוקצה לא הוי אלא ע"י מעשה כמבואר בתמורה (דף כ"ט) וברמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד וכל זמן שלא עבדוה אינה נאסרת להדיוט כמבואר בתמורה (דף ל') וברמב"ם פ"ח מהל' עכו"ם. אך הא דהקצה אותה לעכו"ם מועיל דאם ישתחוה לה עכו"ם דנאסרת דלא אמרי' בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דהבעלים יחדוה לכך והוא גומר מעשה הבעלים ושליחותא דידהו קעביד ולכן שפיר מיבעיא לי' גבי ביצה דלא מינכרה זקיפתה אם נחשב למעשה דתהי' נחשבת למוקצה ע"י כך, ומשו"ה נמי הוסיף הרמב"ם גבי לבינה שזקיפתה מעשה להורות דמשו"ה נעשה למוקצה לעכו"ם ע"י ישראל בהך זקופה ולכן יכול העכו"ם לאוסרה אם השתחוה לה אח"כ

ומעתה יש להבין הא דקאמר שם בע"ז (דף נ"ג ע"ב) מנלן דאסרה א"ר אלעזר כתחילתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי כו' דלכאורה תקשה דהא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם אילן שנטעו מתחילה שיהי' נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה עכ"ל. ופסק כרבנן דס"ל בע"ז (דף מ"ה) דאילן שנטעו ואח"כ עבדו אינו נאסר, א"כ לא נאסרה אשרה רק אותה שנטעו באותו יום שעשו העגל, וא"כ מאי פריך שם אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי הא היה לו למיפרך דאף הנך דהוו בהדי עגל אך לא נטעום באותו יום נישתרי, ולפי מה שכתבתי לא קשה דבאמת העכו"ם מקודם נטעום לשם, אשרה וכמש"כ הרמב"ם. והיו מחזיקים אותם לאליל, אך לא היו יכולים לאסור דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך מדפלחו ישראל לעגל ואוו לאלוהות הרבה. א"כ התרצו שיחשב לאלוהו כל מה שמחזיקין העכו"ם לאליל ומשו"ה נעשה מוקצה לעכו"ם, כיון דמעיקרא היה בה חפיסת יד אדם ובהא אפי' רבנן מודו, ואח"כ כי אתו עכו"ם ופלחו לה אסרה. דכיון דישראל ניחא להו דתחשב לעכו"ם כל מה דמחשבים העכו"ם לאליל הוה מוקצה בהכי במעשה שעשו בה העכו"ם כשנטעוהו לשם עכו"ם דהך מעשה דתחשב מוקצה אין צריכין שיעשו הבעלים עצמם כמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ד מהל' איסורי מזבח דמשעשו בהן הכומרים מעשה הוה מוקצה ובכה"ג היו יכולים לאסור, דהא כיון דישראל התרצו שיהי' עכו"ם ועשו איתם מוקצה ואח"כ כשהשתחוו העכו"ם אסרום דאין כאן שוב משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דכיון דישראל עשו אותם מוקצה לעכו"ם שוב העכו"ם הם רק גומרים מה שהסכימו ישראל שהם הבעלים ובכה"ג אדם אוסר דבר שאינו שלו

ובר"ה (דף י"ג) אהא דבעי שם עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי וכתבו שם התוס' ד"ה ולא קציר נכרי ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע, ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים עכ"ל. והקשה בספר טורי אבן וז"ל וא"י מאי קאמרי אדרבה אשרות שמדורות הראשונים קודם שניתן לאברהם היו יכולים לאסור ולק"ל החם אלא בכל אשרות שלאחר שניתן הארץ לאברהם ואי יש לו חלק במה שזרע ונטע לק"מ הא ודאי יכול לאוסרו כיון שיש לו חלק בו ול"ל דק"ל מדאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש הכל במשמע ואפי' אילן העולה מאליו וזה אין לנכרי חלק בו כיון דלא טרח לנטעו, הא ליתא דהעולה מאליו לכ"ע אינו אסור משום אשרה הואיל ואין בו תפיסת ידי אדם כדאיתא בפ"ג דע"ג (דף מ"ו) עכ"ל, ובקונטרס אחרון תירץ שכוונת התוס' היא מאותן אשרות שניתן לאברהם והע"ג עבדום אחר שניתן לאברהם, ושפיר הוכיח הש"ס הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אע"כ בתר דפלחו לעגל עבדו שליחותייהו וכן נראה מפירש"י להדיא, ולכאורה דבריו תמוהים דאם מיירי מאותן אשרות שניתן לאברהם ואח"כ עבדום הא קיי"ל דאשרה היא שנטע מתחילה לכך, ובכה"ג לא היו יכולים לאוסרם אם לא נטעום מתחילה לכך, ומצאתי שהקשה כן בהג"ה מצפה איתן, ואפשר שהתוס' כאן אזלי אליבא דשיטת רש"י והר"ן ז"ל דס"ל דרק כשנטעו גרעין אין כאן תפיסת ידי אדם אבל כשנטעו יחור נחשב תלוש ויכול לאסור ועי' בב"י סי' קמ"ה

אלא דהתוס' לשיטתם שכתבו בע"ז (דף מ"ה ע"ב) ד"ה והכא באילן שגם בנטעו יחור ס"ל לרבנן דהשרשת הקרקע מבטלת תפיסת ידי אדם. וגם בנטעו יחור הוה אשרה רק אם נטעו מתחילה לכך אז הוה אשרה ולפ"ז ליכא לשנויי הכיף