תשובה שלמה - א סז

דהתיקון הוא אם יאכל העצם ואכילה ע"י הדחק שמה אכילה כמו שס"ל לריש לקיש בשבת (דף ע"ו ע"א) ופסק כן הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהל' שבת

ומה שכתבת עוד וז"ל לפי דעתי הדבר פשוט המבשל בשבת עצם פשיטא שאינו חייב משום מלאכת שבת כיון שאין בו כשיעור הראוי לאכילת אדם עכ"ל, ומלתא דפשיטא לך להאי גיסא פשיטא לי לאידך גיסא, עיין בשבת (דף ע"ד ע"ב) אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונה חייב משום מבשל, וברמב"ם פרק ט' הל' ו' מהל' שבת ז"ל כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל עכ"ל וא"כ גם מבשל עצם כיון שמועיל לו הבישול לרפותו עד כדי שאפשר לאוכלו אכילה, ע"י הדחק הרי זה חייב משום מבשל, ואף שאין ראי' לדבר, זכר לדבר מיהא הוי בשבת (דף י"ח ע"ב) ואי שדא בי' גרמא חייא שפיר דמי, ואולי יצא לך מהא דאין בעצמות איסור בישול מדאורייתא בבשר וחלב עי' ביור"ד סי' פ"ז סעיף ז', ואין הדמיון עולה יפה דשם מדעצמות אינן בכלל בשר לפיכך אין בהן איסור בישול בבשר וחלב, אבל כאן לו נמי שאינן בכלל בשר, כיון דהבישול מועיל להן חייב משום מבשל בשבת

ומה שתירצת קושית הכו"פ וז"ל דגם מה שהבהמה אסורה מחמת אסורי תורה זה לא נקרא מקלקל ומתקן הוא שהרי הכשירה והתקינה לאכילה מצד הטבע, ובהאי סברא פליגי המקשה והמתרץ, דהמקשה הקשה מה מתקן הלא גם עתה לאחר שחיטה תהי' אסורה מחמת איסורי תורה, והמתרץ תירץ שזו תיקונה מה שהוציאה מידי אבר מן החי שהוא דבר נמנע לאכול גם מצד הטבע, והרמב"ם לא יפרש כרש"י אלא גם לישראל תיקן, ובמחילה מכבודך שלא דקדקת יפה בזה, הן אמת שזהו ברור שמה שמתקן מצד הטבע הוא תיקון לגבי מלאכת שבת, ודבר זה א"צ לפנים, ואף שהראי' שהבאת מהא דפסחים (דף מ"ז) וביצה (דף י"ב) המבשל גיד בחלב ביו"ט לוקה חמש וא"כ מה תיקן הא הוא מקלקל שבתחילה היה מותר ועכשיו הוא אסור בהנאה אין זו ראיה מוכרחת, דאפשר לומר דאתי' כמ"ד מקלקל בחבורה או בהבערה חייב וע"ש בביצה (דף י"ב) אלא דיותר היה לך להביא ראיה ממה שכתבו התוס' בחולין (דף ט"ו ע"א) ד"ה המבשל להוכיח דמבשל במזיד לר' יהודה לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א"כ היינו מזיד דר' יוחנן הסנדלר, ועוד דבמרובה מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כר"י הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מ"ט דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ"ט דר' יהודה עכ"ל וא"כ עדיפא היה להם למימר דאי לר' יהודה במזיד אסור עולמית בין לו ובין לאחרים א"כ איך אפשר לחייב מבשל במזיד לדידי' דס"ל מקלקל בחבורה ובהבערה פטור, א"ו דתיקון בטבע הוה תיקון לחייבו אך עכ"פ לא יפה כתבת בפי' הגמרא דפסחים (דף ע"ג) דלדבריך אמאי נקט רב עוירא הך לישנא שמוציאו מידי אבר מן החי, היה לו לומר שתיקנו לאכילה, דלדבריך לא תקנו כלל מידי איסור אבר מן החי דהא בעוף אין כלל איסור אבר מן החי להרמב"ם, אבל האמת יורה דרכו דאין זה תיקון בטבע דאטו קודם שחיטה אי אפשר לאכול ממנו מצד הטבע, דהא דא"א לאכול ממנו זהו רק יען שאסרה תורה, אך לולי איסור התורה מצד הטבע אטו א"א לאכול מבהמה חיה, ולכן א"א לומר בזה שזהו תיקון מצד הטבע, רק שהוא תיקון מצד הדין, וכיון שבדין לא תיקן כלום, א"כ מאי תיקן, ומשני שתיקן להוציאו מידי אבר מן החי שזהו תיקון מצד הדין

והנה עצם הקושי' בפשוטא ניחא לפי מש"כ האחרונים דגם להרמב"ם בעוף איסורא איכא ורק מלקות ליכא באמ"ה של עוף: גיסך אוהבך ודוש"ת חיים פישל. סימן י לידידי המופלג בתוד"ה חו"ב ויד"א מהור"ר משה שליט"א

בדבר מה שכתב שבמקום שהוא מתעכב שם עתה עפ"י פקודת הרופאים לרחוץ במעינות הרפואה בבתי האוכל שמה שיש להם אוכלים מרובים ושוחטים עופות הרבה ואין להם באפשרות לתלוש הנוצות בידים ע"כ מולגין העופות ביורה רותחת והנוצות נופלות והא הרמ"א ביור"ד סי' ס"ח סעיף י"א פסק שאין למלוג שום דבר רק אחר מליחה ולכן הם מולחין העופות תחילה קודם שיסירו הנוצות ואח"כ מולגין כדי שיפלו הנוצות, אי שפיר דמי או אם ימחה בידם

הנה בספר שו"ת חתם סופר בחלק יור"ד בליקוטים סי' ס"א כתב וז"ל אודות העופות בנוצתן שהורה א' שצריך להסיר הנוצות קודם שרייתן יפה הורה והדמיון לטלפי רגלי הבהמה אינו עולה יפה דא"כ יאמר גם במליחה שתועיל ע"ג הנוצות כמו שמועיל על גבי טלפי הבהמה ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם כי נוצות העוף הוא גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בין המלח והמים שלא יפעלו בגוף משא"כ הטלפים שהם מחוברים לגוף הרגל עכ"ל, אמנם הדברים מבוארים להפך בדרכי משה יור"ד סי' ס"ח ס"ק ט' וז"ל וצ"ע אי מלח תרנגולת עם נוצתן אי מהני בה מליחה כמו בשער או לא וראיתי שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצות ולמלגן אח"כ עכ"ל מהר"ם לובלין בתשובותיו סי' כ"ט כתב וז"ל מה ששאלת בדין תרנגולת שהודחה ונמלחה כשיעור בנוצתה כ"ו עכ"ל וע' בפרי מגדים סי' ס"ח בשפתי דעת ס"ק כ"ו שהביאום וכתב וז"ל זה אמת ויציב דמהני מליחה ע"ג נוצה כמו ע"ג שיער עכ"ל, מזה חזינן שהדבר פשוט למלוח כן העופות כשהם בנוצתם

ומה שכתב הח"ס שנוצות העוף הוא גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בין המלח והגוף, אפשר לומר בזה כיון דטבע המלח שמושך אליו הדם ומכיון שהנוצות מחוברות בגוף מושך המלח את הדם אליו דרך מקום חיבור הנוצות בהגוף, והא גם השער הוא עצם נפרד מהגוף ולא מפלגינן בין שערות ארוכות לקצרות א"ו דכיון דטבע המלח למשוך אליו הדם ואם השערות מחוברות להגוף עושה המלח פעולתו דרך מקום חיבור השערות

ובזה מדוקדק לשון המחבר ביור"ד סי' ע"א סעיף א' וחוזר ומולח על השיער שאין השיער מעכב על ידי המלח להפליט דם דכונתו פשוטה דכיון דטבע המלח להפליט הדם גם דרך השיער הוא מושך הדם ואף שהשער הוא עצם נפרד מפליט הדם דרך מקום חיבורן להגוף

ובסברא זו יש לתרץ מה שהקשה בספר אלי' רבה, דהנה באו"ח סימן תצ"ט סעיף ג' כתב דמותר למלוח ע"ג העור מליחה קלה, וכתב המגן אברהם שם בס"ק ד' דצ"ל דמונח העור בשפוע דאל"כ הו"ל כלי שאינו מנוקב עכ"ל, והקשה בספר אלי' רבה שם וז"ל וצ"ע דהא ביור"ד סימן ע"א כתב בהדיא דאין מליחת העור מעכב הדם לצאת שהרי מותר למלוח הראש והרגלים על השער עכ"ל ונראה לענ"ד דהא דאין העור מעכב הדם מלצאת היינו משום דהעור מחובר להבשר והמלח עושה פעולה להוציא הדם, וא"כ אם מלח מצד השני של העור דהיינו דהעור מפסיק בין המלח לבשר אין העור מעכב הפלטת הדם אלא המלח עושה פעולתו דרך העור ומוציא הדם מן הבשר כיון דהעור מחובר לבשר, אבל למלוח הבשר ויניח הבשר על העור אז המלח מוציא דם מן הבשר ודרך העור אין הדם נפלט לחוץ דאין מי שיפליט ממנו הדם, דהא המלח הוא בין עור לבשר והעור איננו מחובר להבשר, וזה ברור, ומצאתי אח"כ כעין זה בספר מחצית השקל

ונראה ראי' לזה דהא קיי"ל דמליחת העצם מועיל למוח שבו ואם מלח בכלי עצם אטו לא נחשב לכלי מנוקב