תשובה שלמה - א סו

ובעיקר קושית הכרו"פ נראה לענ"ד לומר דהנה לכאורה קשה דבחולין (דף קכ"ח ע"ב) קאמר דלר' עקיבא הוה ארכובה אבר אף דאין בו בשר ועי' בפרי מגדים סי' ס"ב בשפתי דעת ס"ק ג' שכתב ג"כ מהא דערקום שאין בו בשר כ"א עור וגידים ועצם אסור משום אבר מן החי וא"כ תקשה ל"ל לדחוקי דתיקן אצל ב"נ הא תיקן אף לגבי ישראל דבשאר איסורין אין האיסור על עצמות אבל באבר מן החי משכחת לה האיסור רק על עצמות בלבד כגון בארכובה וא"כ תיקן דהשתא אם יאכל הארכובה לא יחייב דהא הוה שלא כדרך הנאתן דאין אוכלים עצמות וכמש"כ הרמב"ם בפרק ד' הל' י"ח מהל' מאכלות אסורות האוכל כו' ומן העצמות ומן הגידים כו' פטור מפני שאלו אינן ראויים לאכילה ואין מצטרפים עם הבשר לכזית, וי"ל דאפשר דרש"י ס"ל כדעת מהרש"ל ומהריב"ל שהובאו דבריהם במשנה למלך פרק ה' הל' ח' מהל' יסודי התורה ובפרק ה' הל' ה' מהל' שבועות דכתבו דלמאן דס"ל דכל שהוא למכות ה"ה דלוקה אף שלא כדרך הנאתן, וא"כ בתקרובת ע"ז דאסור בכל שהוא א"כ לוקין נמי אף שלא כדרך הנאתן ואין כאן תיקון לישראל כלל דהא אסור בערקום משום ע"ז, אך להרמב"ם הא איהו כתב בפרק ה' הל' ת' מהל' יסודה"ת דבכל איסורי הנאה מותר שלא כדרך הנאתן לבר מכלאי הכרם ובשר בחלב, ומפורש כתב עוד בפרק י"ד הל' י' מהל' מאכלות אסורות כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה ושם בהל' י"א כתב וז"ל כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שערב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך כו' עכ"ל הרי דהוא ס"ל דאף בתקרובת עכו"ם מותר שלא כדרך הנאתן א"כ בארכובה אין בה משום איסור תקרובת עכו"ם ושפיר תיקן לדידי' אף לגבי ישראל, דמקודם אם אכל הארכובה היה חייב משום אבר מן החי ועתה אין בה חיוב וזהו תיקונו, ואף בעוף הך ארכובה אין בה בשר, ולק"מ על הרמב"ם דאיהו לא מוקי כלל דתיקן לב"נ, אך תיקן לישראל לגבי ארכובה

ובזה יש לתרץ מה שהקשה בספר שו"ת חתם סופר חלק יור"ד סימן ע' בשם הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל וז"ל מאי נפקא מיני' לב"נ בין אבר מן החי לבשר מן החי, בשלמא בישראל איכא נ"מ משהו בשר וגידין ועצמות אבל בב"נ דלא נאמר בו שיעורא כמש"כ הרמב"ם עצמו א"כ על כל שהוא בשר מהחי נהרג א"כ מה בין אבר לבשר ולמה הוצרך הרמב"ם לומר שב"נ מצווה על אבר ועלי בשר עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה, דהא נ"מ בהארכובה דמשום אבר חייב ואף שבשר אין בה ואין בה חיוב בשר מן החי, שוב ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה תנ"ב שהביא לתרץ כן קושית השאגת אריה בשם ספר שו"ת פני אריה

גיסך אוהבך ודוש"ת חיים פישל סימן ט לגיסי אהובי הרה"ג מהור"ר יהודה ליב נייווידעל שליט:א

אשר כתבת לדחות מה שתירצתי על קושית הכרו"פ מהך דפסחים (דף ע"ג) למ"ד המקלקל בחבורה פטור הא דתניא השוחט חטאת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות מה תיקן ומשני תיקן להוציאו מידי אבר מן החי ופירש"י תיקן כו' אבר מן החי לבני נח ובחולין אוקמי הך בחטאת העוף ולהרמב"ם דאין איסור אבר מן החי בעוף לבני נח א"כ מאי תיקן, ותירצתי דנ"מ לגבי הערקום ותיקן אף לישראל דבשאר האיסורים אין נוהג בערקום אך אבר מן החי נוהג בו, וע"ז כתבת לדחות תירוצי דהא במלאכת שבת צריכים שיעור ופחות משיעור אינו חייב על המלאכה אף שהוא עושה המלאכה בשלימות וא"כ א"א לומר כתירוצי כיון דכל המלאכה של שחיטה לא הועילה על דבר חשוב א"כ אמאי חייב הא לענין כל הבהמה המלאכה של נטילת נשמה כמאן דליתא וכל המלאכה לא נקראת רק על שם דבר שאינו חשוב כלל, א"כ אמאי חייב. אלה הם דבריך. והנה בקראי את מכתבך עלה על דעתי לומר דהיכי אמרינן דצריך שיעור היינו שעיקר המלאכה צריכה שיעור, אבל אם עיקר המלאכה יש בה שיעור רק שעל המלאכה ההיא אינם מחוייבים משום אחד מתנאי הדינים אם יש גם התנאי הזה אז חייב אף שאין בהך תנאי כשיעור, כיון שעיקר המלאכה יש בה כשיעור, כמו בנ"ד דהא במלאכת השחיטה יש בה כשיעור רק דמתנאי הדין הוא דצריך שיהי' בו תיקון וא"כ כיון שיש בו תנאי הזה אף שבהתנאי אין בו כשיעור כיון שאז עיקר המלאכה נעשתה בחיוב ובה יש כשיעור לכן חייב

ולכאורה זהו רק לפי שיטת רש"י ורבים מן הראשונים ז"ל אבל לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דהנה הרמב"ם כתב בפרק ח' הל' ז' מהל' שבת בחובל וצריך לדם שאינו חייב עד שיהי' בדם שהוציא כגרוגרת, ורש"י ושאר מפרשים ז"ל ס"ל דאין צריך שיעור לדם שיצא וע"ש בהרב המגיד, וא"כ זהו רק לדידהו דאף דחובל הוא מקלקל בחבורה ופטור אך כיון שצריך לדם חייב וזהו תיקונו, מ"מ הדם אין צריך שיהי' בו שיעור, אך לשיטת הרמב"ם דגם בהדם צריך שיעור א"כ גם להתיקון צריך שיעור, אבל באמת זה אינו דאף להרמב"ם א"צ שיעור בהתיקון, כיון דבעיקר המלאכה יש בה כשיעור

דהנה לכאורה יש להבין דהרמב"ם בפרק י"ב הל' א' מהל' שבת כתב המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר, ולא כתב דהאפר צריך שיהי' בו שיעור, מזה משמע דאם צריך לאפר אף אם הוא כ"ש חייב ולכאורה היה לו להיות חייב רק באופן כשיש בהאפר הך שיעור דמבואר ברמב"ם פרק י"ת הל' י"א מהל' שבת לענין הוצאה, עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, והא כל שיעורי שבת כשיעורן להוצאה כך שיעורן לכל המלאכות, כמש"כ הרב המגיד פרק ח' הל' ט"ו מהל' שבת ועי' בפרי מגדים או"ח בפתיחתו להל' שבת, וא"כ היה לו להרמב"ם לכתוב דהמבעיר חייב כשצריך לאפר כשיש בהאפר כשיעור כדי לכסות דם צפור קטנה, א"ו שאנחנו מוכרחים לחלק ולומר דגם הרמב"ם ס"ל דהיכי דעושה מלאכה שאינו תייב עליה מפני שהוא מקלקל אך כשיש בה תיקון חייב אף שאין בהתיקון כשיעור כיון שבעיקר המלאכה יש כשיעור חיובא, ועלה, לא פליג הרמב"ם ז"ל על רש"י ז"ל, ולכן כשמבעיר הרי המלאכה היא ההבערה ועל כן על האפר אינו צריך שיעור שזהו רק תיקון המלאכה, וכיון שהמלאכה נעשתה בשיעור חיובא אינו צריך שהתיקון יהי' כשיעורו, וכיון שההבערה חייב בכל שהוא תו לא משגחינן בהתיקון אם הוא כשיעור, אבל בחובל לפי שיטת הרמב"ם שחיובו הוא משום מפרק, א"כ עיקר המלאכה היא הדם, ולכן צריך שיהי' שיעור בהדם, אבל לרש"י שחיוב חובל הוא משום צובע, א"כ עיקר המלאכה היא לבר מהדם, שמה שצובע העור הרי המלאכה כבר נעשתה ורק שהוא מקלקל בהמלאכה ההיא ולכן כיון שיש בו גם תיקון כשצריך לדם שיצא הרי הוא חייב אף שאין שיעור בהדם שיצא כיון דעיקר המלאכה כבר נעשתה, וכן כתב בעל המאור ז"ל בשבת פרק האורג דבתיקון משהו חייב, וכ"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל בחי' לשבת (דף ק"ו), והיינו שאף כשאין בהתיקון כשיעור חיוב דאל"כ מאי רבותא הא דבתיקון משהו חייב תיפוק לי' דאם יש בו כשיעור חיוב יש בו בעצמו חיוב מלאכה, א"ו דכונתם דאף דבעצם התיקון לבדו אין בו כדי חיובא מ"מ חייב כיון דבעיקר המלאכה יש בה כדי חיוב

ובר מן דין איני יודע אמאי חשבת לה דלית בה שיעורא כיון דהתיקון