תשובה שלמה - א סד

כמו שנעשתה גם בהמיעוט וא"כ אם שחט הרוב הוה המיעוט ג"כ כאילו הוא כבר נשחט, וכיון שכן אין שום שהיה פוסלת עוד בהמיעוט, אך לרש"י ז"ל מספקינן בהא דדלמא פירושא דרובו ככולו הוה דאם נשחט רובו מועיל ג"כ כמו שנשחט כולו אך מ"מ אין דין המיעוט כאילו נשחט ג"כ דאף דהוה כאילו לא נשחט עוד מ"מ אין מיעוט שלא נשחט מעכב בהכשר השחיטה ומ"מ כיון דהוה כאילו לא נשחט עוד המיעוט אם עשה בו דבר הפוסל בשחיטה מעכב, דהדין הוא דאף דאין עושין בהמיעוט דבר המכשיר בשחיטה מ"מ מועיל מה שנעשה רק בהרוב כיון דלא נעשה בו גם דבר המתנגד להכשר השחיטה, אך אם נעשה בהמיעוט פעולה שפוסלת בשחיטה מגרע גרע, והיינו טעמי' דרב הונא ברי' דרב נתן אליבא דפירש"י, דבעי אי שהיה במיעוט בתרא פוסלת, דאי נימא דהוה כמו דפעולת השחיטה לא נעשתה עוד בהמיעוט אז פוסלת השהיה בו אך אי נימא דהוה כמו שפעולת השחיטה נעשתה גם בהמיעוט שוב אין פוסלת בו השהיה דהא הוה כבר כמו שנשחט ולאחר שחיטה שוב אין דבר שפוסל בו

ועפ"ז נראה לענ"ד לומר בטעם מחלקותם דלהך לישנא דסבר רב ביצה עם יציאת כולה נגמרה משום דהא דרובו ככולו היינו דדינא הכי דאם נעשתה הפעולה רק בהרוב גם זו מועלת, אבל בהמיעוט הוה כמי שלא נעשתה הפעולה כלל ומשו"ה אם יצתה רובה ומיעוטה לא יצתה עוד הרי נחשב דבהמיעוט לא נעשתה עוד פעולת היציאה ועל כן לא נגמרה עוד היציאה דאם נעשתה פעולה מעכבת בהמיעוט עוד יכולה היא לבטל פעולת הרוב ומשחזרה הרי נעשתה פעולה המבטלת את פעולת הרוב, אבל ר' יוחנן וגם רב לאידך לישנא ס"ל דעם יציאת רובה נגמרה משום דהפעולה שנעשתה בהרוב נחשבת כאילו נעשתה גם בהמיעוט ומשיצתה רובה הוה כאילו שגם מיעוטה יצתה, ומשו"ה לאין פעולה מעכבת בהמיעוט יכולה לבטל פעולת הרוב ואף אם חזרה אין מעכבת

ונראה לענ"ד בזה דאזדי לטעמייהו דהנה בחולין (דף ס"ח) פליגי רב ור' יוחנן אם אבר שיצא תי מהניא לי' חזרה דרב סבר דאבר עצמו אסור ור"י ס"ל דאבר עצמו מותר ובמערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאברים ור"י אמר אין לידה לאברים מאי בינייהו איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ופירש"י דלר"י אף להך דמתנו במערבא מהניא לי' חזרה לאבר והאיכא בינייהו הוא לרב להנך תרי לישני ללישנא קמא לא נאסר מיעוט אבר שלא יצא ולהך דמתנו במערבא נאסר אף המיעוט אבר שלא יצא, ונ"ל בזה דלישנא קמא הוא להך לישנא דביצה דס"ל לרב דעם יציאת כולה נגמרה וא"כ אין הפעולה שנעשתה בהרוב נחשבת כאילו נעשתה גם בהמיעוט וא"כ אף דיליף מקרא דהיוצא אסור מ"מ מיעוט שבפנים מותר כיון דלא נחשבה כאילו נעשתה הפעולה גם בה, ולהך דמתנו במערבא לרב מיעוט שבפנים אסור היינו להך לישנא דביצה עם יציאת רובה נגמרה א"כ נחשבת הפעולה שנעשתה בהרוב כאילו נעשתה גם בהמיעוט ומכיון דיליף דהיוצא אסור שוב שדינן המיעוט אחר הרוב דנחשב כאילו גם המיעוט יצא ולר' יוחנן הא ס"ל דגם היוצא מותר

ולפי מה שהקשו בעל המאור והרא"ש על רש"י ומפרשי כהרי"ף דלהך דמתנו במערבא גם לר' יותנן אבר עצמו אסור, מ"מ מיעוט מה שבפנים מותר, משום דלר' יוחנן האבר אסור לא משום דהוה האבר כנולד רק משום דהוה כבשר שיצא חוץ למחיצתו וא"כ אין כאן חשובות לידה משום אבר, רק הך דיצא אסור והוה כבשר שיצא שאסור והמיעוט שנשאר אינו נגרר בתר האבר שיצא, אך לרב אסור משום לידה ולכן גם המיעוט הנשאר נגרר אחר רוב האבר שיצא שכיון שיש לו חשיבות משום אבר אף מיעוט דלא יצא הוה חלק מהאבר ואסור דנחשב לנולד

וכל זה הוא לפלפולא, אך בפשוטו נראה בזה, דהא לא קאמר ביצה עם יציאת רובה נולדה אלא קאמר עם יציאת רובה נגמרה, היינו שנגמרת בטבע הבריאה וכמו דאיתא בירושלמי פ"א דביצה אינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ, ועי' מש"כ בפירש"י (דף ו' ע"ב) ד"ה עם יציאתה נגמרה כשיצאה נגמרה ברייתה, אבל מקמי הכי לא חשיבא ביצה גמורה עכ"ל, ולכן רב לחד לישנא ס"ל דהיוצא להאויר נגמרה והמיעוט שלא יצאה יש לה עוד הטעם כבפנים והמיעוט עוד לא נגמר, ור' יותנן ס"ל דמשיצאה רובה יציאה זו עשתה פעולה שכולה יש לה כבר טעם אכילתה כמבחוץ וכולה נגמרה, וכ"כ גם אא"ז בצל"ח בביצה שם, וגם עפ"ז ליתא למש"כ כת"ר לדמות להא שעתיד להפסק, דמאי מהני מה שעתידה לצאת, הא מ"מ כל עוד שלא יצאה כולה לא נגמרה ברייתה עתה וע"ש בצל"ח

חיים פישל עפשטיין החופ"ק הנ"ל סימן ז לחרב החו"ב מהור"ר פסח ווויצמאן נ"י

מה שהקשה עלה דכתב המרדכי בחולין פרק הזרוע סי' תשל"ז ונראה לראבי"ה דהקונה הראש והלחיים מן העכו"ם אע"ג דהראש וגם הזרוע של ישראל פטור כיון דניהוג הוא שאם תמצא טרפה שמניתו. לעכו"ם אימת מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ברירה דתיהוי דידי' יע"ש, וע"ז כתב הרמ"א ביור"ד סי' ס"א סעיף כ"ה במקום שנוהגים לשחוט אצל העכו"ם אם נמצאה טרפה נשארת לעכו"ם ואם נמצאה כשרה לוקחה הישראל פטור מן המתנות, והקשה כ"ת דע"כ הכא מיירי דהישראל כבר עשה קנין בהבהמה דאלת"ה הוה כשוחט לעכו"ם ואח"כ קנה ממנו הישראל בשר דפשיטא דפטור וההכרח שעשה הישראל קנין בתנאי בהבהמה שאם תמצא טרפה תשאר לעכו"ם כמתחילה ויתבטל את הקנין וא"כ אין זה בגדר ברירה כלל דכל היכא דאתינן לברירה היינו היכא שנעשה ונתחדש איזה דבר אנו דנין אם למפרע היה עומד לכך למה שנתחדש ויש ברירה או לא, אבל דבר הנשאר כמו שהיה מקודם אלא שהיה אפשר שיארע דבר לבטלו ולא אירע דבר לבטלו זה אינו שייך לברירה והכא הא עתה ברור דגם מקודם היתה הבהמה כשרה ולא נתבטל הקנין מעיקרא עכ"ד והנה הסברא ההיא היא נכונה דבכל היכי דתנאי יכול לבטל המעשה משלא בטלו אין זה שייך לדיני ברירה וכן כתב מהרש"ל ז"ל בים של שלמה בפ"ה דב"ק בדיני ברירה, אך עצם הקושי' כבר הקשה בספר עמודי אור סי' מ"א. והנה מה שכתב דע"כ עשה הישראל קנין בהבהמה הנה הפרי חדש בק"א עלה דכתב הבית הילל שעכשיו אין נוהגין בא"י במתנות כתב שאין הדבר כן, אך בא"י הבהמות של עכו"ם ושוחט הישראל לצורך הנכרי ובכה"ג פטורים ממתנות וכמש"כ הרמ"א בהגה' סעיף כ"ה עכ"ד, ועי' בספר לתם הפנים, מדבריו למדנו שהרמ"א מיירי דלא. עשה הישראל קנין בהבהמה, וכן משמע ממה שכתב בכרתי סי' ס"א ס"ק ל"ב, אלא דא"כ מה קמ"ל הרמ"א ז"ל דהא הוי כשוחט לעכו"ם ואח"כ קונה הישראל בשר דפשיטא דפטור וכמש"כ גם בספר עמודי אור הנ"ל, ועוד הא המקור לדינו של הרמ"א הוא המרדכי הנ"ל ושם הא מפורש קאמר הקונה הראש והלחיים מן העכו"ם, ועוד קאמר שם דהראש וגם הזרוע של ישראל אלא שאם תמצא טרפה מניחו לעכו"ם משמע שאח"כ יתבטל הקנין אם תמצא טרפה אבל עכשיו הוא של הישראל בקנין

ונראה לענ"ד דלא קשה דהתם לא מדיני ברירה נחתינן עלה, דאלת"ה בל"ז אף כשהבהמה היא בודאי של ישראל נימא נמי דאולי תהי' טרפה ואין ברירה, א"י דהל