תשובה שלמה - א ה

השתחוה, ורק כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכן צריך דהבעלים יהא ניחא להו, אף דאין יודעים, מ"מ הא נעשתה המעשה האוסרת, ודומיא דהכי בתפילין כיון שלבש הרי עשה מעשה האוסרת, אבל התם גבי יאוש רק הידיעה עיקר ולכן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כיון שלא ידע אז, דהא דמסתמא ניחא לי' היינו כמו שאין רצונו מתנגד לזה, אבל מ"מ אין זה ברור שרצונו הוא כך, וא"כ כל היכי דהרצון עושה הפעולה א"כ אין זה רצונו בודאי, אבל היכי דהמעשה עושה הפעולה וצריכין רק שלא יהא נגד רצונו, א"כ כיון דמסתמא ניחא לי' א"כ אין זה נגד רצונו

ומדברי הרמב"ן בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ל'), אין סתירה למה שכתבתי, דכתב גבי פרה דאם לא ידע בשעת עליות הזכר אע"ג דודאי ניחא לי', מ"מ אינה נאסרת ומדמי לה להך דיאוש שלא מדעת, דאיהו קאמר דבעינן דומיא דעבד דבשעת מעשה תהי' מחשבתו לכך, ולכך מביא מהך דיאוש דהתם נמי עיקר היא המחשבה ולכן בעינן שכבר מיאש עצמו, וכל זמן שלא יאש בודאי אין זה מועיל, אבל הכא העיקר אם לא מקפיד וכל שלא מקפיד לא איכפת לן אף שאינו יודע

אולם לענ"ד היה נראה דכאן לא שייך ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', כיון דאית לי' פסידא דאין יכול לשנותה, לכן בכה"ג לא ניחא לי' שילבשם אדם אחר. ומה שכתב כת"ר דאם נימא דאינו נאסר ודאי דניחא לי' וכמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה עולה דאע"ג דודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה דדמי' יקרים, מ"מ נאסרת דא"ח דאינה נאסרת א"כ ניחא לי' וה"נ כן הוא עכ"ל כת"ר. ולענ"ד נראה דלא דמי, דבשלמא גבי פרה דדין התורה הוא דבעינן ניחותא דידי', וא"כ זהו נמי נחשב ניחא לי', כיון דאילו לא היתה נאסרת היה ניחא לי' חשבינן כאילו ניחא לי' עחה ונאסרת, דזהו נמי נחשב לניחא לי' מדין התורה, וכעין זה כתבו התוס' בבבא מציעא (דף נ"ד ע"א) ד"ה הקדש דאף דהקדש אינו מתחלל על הקרקע, מ"מ הא דאמרי' בונין בחול ואח"כ מקדישין אין זה נחשב למחובר אף למ"ד תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי חלוש עכ"ל, והיינו דבאופן זה מקרי תלוש מדין התורה, כיון דאילו אם לא היה קדוש היה תלוש, וא"כ השתא נמי מקרי תלוש מדין התורה אף דבאמת ישאר מחובר, אבל כאן האיך יקח זה תפילין של חבירו כיון שסוף סוף לא ניחא לי' עתה, ואף דאם לא יאסור יהי' ניחא לי'. כיון שאם יאסרם לא ניחא לי' נמצא הוא משתמש בשל חבירו שלא ברצונו, כיון שעתה סוף סוף איננו חפץ שישחמשו בשלו, וראי' לזה מהך דבכורות (דף י"ת ע"ב) דמוקי רבא מתניתן דשני זכרים שיצאו ראשיהם כאחת בחצר בעה"ב ורועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ור"ע סבר כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' מדעם והוה לי' כאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהמוציא מתבירו עליו הראי'. ואנן קיי"ל כר"ע כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' בכורות, וא"כ ג"כ תקשה הא אם נימא דאין לו פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני' ולהקנות לו מקום בחצירו, ולמה לא יקנה, א"ו דהכא שאני דאף אם לית לי' פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני', מ"מ כיון שעתה אינו חפץ אינו מקנה להכהן, ולו יהא נמי דאי לא היה לו פסידא היה מקנה לו כיון שעתה סוף סוף אינו חפץ אין הכהן קונה כלל, וה"נ אם נימא דאוסר א"כ כשאית לי' פסידא אינו חפץ שישתמש בשלו ואיך ישתמש נגד רצונו, ואף שעתה שוב חפץ וניחא לי', היינו דניחא לי' שישתמש אך לא בגוונא שיאסור והוה כדקיי"ל דאם התנה עליהם מתחילה יכול לשנותן א"כ הכא סתמא כפירושו הוה כהתנה, דניחא לי' רק שישתמש בגוונא דאין לו פסידא והיינו דיכול לשנותו, אבל כשיהי' לו פסידא בכה"ג לא ניחא לי' והוה כהתנה דיכול לשנותו: ועוד ראי' לזה נלענ"ד לכאו' מהא דבבא מציעא (דף כ"ב) גבי תורם שלא מדעת אף דמוקי לה דשויא שלית א"כ בודאי ניחא לי' ומסתמא נמי מצינן למימר דניחא לאינש למיעבד מצוה מן היפות מ"מ היכא דשתק, ולא גלי אדעתי' דניחא לי' מן היפות כתב בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דלא הוי תרומתו תרומה משום דלא ניחא לי' והיינו כמו שכתבתי דכיון דאית לי' פסידא לא שייך לומר ניחא לי', ואף דלא דמי לנד"ד דהתם כיון דאית לי' פסידא לא ניחא לי' כלל ובטלה השליחות ולא הוה תרומה כלל, והכא אם לא ניחא לי' כשאית לי' פסידא ולכן נימא דאינו אוסרן הא שוב ניחה לי' שישתמש בהתפילין ובע"כ יאסרן, הא כבר כתבתי דניחא לי' רק אם אינו אוסרן והוה כהתנה דלא יאסרן

, ומה שיצא כת"ר לידון בדבר החדש דלא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כ"א בשנאסר לדבר דהוא עומד מקודם אבל במה שאוסר לשנות התפילין מכמו שהם עכשיו זה לא מקרי אוסר דבר של חברו. לענ"ד איני יודע שום חילוק לזה דאם אין בכחו של אדם לאסור של חבירו לשנות מכמו שהוא עתה מנין לנו לומר שזהו בכחו לאסור הך איסורא דישאר בכמו שהוא עכשיו, דהכל טעמא בעי, והראי' שהביא כת"ר מהך דכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח) ד"ה הא כו' דהקשו בהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת איך נאסרת הא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא לי' ותירצו דלא בעי' אלא דעת העושה, ויקשה דעדיין נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' אלא ע"כ דשאני התם שאינו אוסרה לגמרי רק שלא תתקדש ותשאר כמו שהיתה מקודם עכ"ד כת"ר, ולפ"ז לא היה לו לפסול הפרה רק קודם שנתקדשה, אבל לאחר שנתקדשה אינו יכול לאוסרה משום דא"א אוסר דבר שאינו שלו. כדפריך בזבחים (דף קי"ד ע"א) בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא קיי"ל דהמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר כמבואר בפרק ד' דפרה, ובחולין (דף ל"ב) שחט בהמה אחרת עמה פסולה מטעם מלאכה, והא פרה של הקדש היא ואינה שלו והאיך יכול לאוסרה, והא דמשמע מתוס' ב"ק שם דהך ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת מיירי קודם שנתקדשה היינו משום דאקשינן מזה אהך דהצורם אוזן פרתו של חבירו דמיירי קודם שנתקרשה דמשו"ה קאמר וכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי וכמש"כ התוס' שם בד"ה הצורם, וכ"כ הרשב"א בחי' שם אבל זהו בודאי דמפסלה גם לאחר שנתקדשה, ובחי' הרשב"א בב"ק (דף נ"ו) מפרש דמיירי אף לאתר שנתקדשה ויל"ע אלא מחורתא כמוש"כ הר"ש דבפרה הוא גזירת הכתוב

ולולי ד"ק של הר"ש היה נראה לענ"ד לומר כהיש מחלקים שהביא הר"ש שם בכלאים פרק ז' משנה ד' דמחלקים בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים ומה שהקשה הר"ש דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כו' אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה י"ל לדעתם דמבואר בחולין (דף מ') ובע"ז (דף נ"ד) דבעשה בה מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דבע"ז המעשה בלא מחשבה אינה אוסרת, התם המחשבה מועלת רק שתהי' המעשה באופן כזו דאוסרת, דבלא המחשבה אין זו מעשה האוסרת, דלא נקרא מעשה של ע"ז כ"ז שאינו חושב שהמעשה הוא של ע"ז, וא"כ המחשבה הוא שעושה המעשה למעשה כזו שאוסרת, והאיסור עושה המעשה לא המחשבה, וכן נמי גבי עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת עיקר האיסור עושה המעשה הא דעושה בהם מלאכה, אך המלאכה הפוסלת צריכה שתהי' עמה גם מחשבה היינו דניחא לי' להעושה, התם נמי המחשבה פועלת על המעשה שתהי' נחשבת למעשה גמורה האוסרת אבל אין המחשבה אוסרת רק היא עושה המעשה לעיקר והמעשה היא האוסרת, מה שאין כן בירק בכרם דהתם עיקר האיסור עושה המחשבה ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: