תשובה שלמה - א נח

בספק דלמא ריר הוא דכיון דנסרכת וחקרח לודאי סירכא עד דברור לן שנתמעכה ואינה סירכא ובעגלים וגו"ט המיעוך אינו מורה כלום והוי' כאילו לא נתמעכה, ויעי' בסי' פ"א ובש"ך ובט"ז שם

וראיתי בהגה' צבי לצדיק ביור"ד סימן ל"ט סעיף ג' וז"ל הפרי מגדים הקשה תיפוק לי' דנחוש שהיה סירכא שלא כסדרן ולמה קאמר בס"ק ד' דאין בקיאין בבדיקה, ונ"ל דלק"מ שהרי אנו רואין השתא שאין שום סירכא רק דחיישינן שמא נתקן עכו"ם וזה ודאי לא חיישינן שינתוק בכונה דיש כאן ס"ס שמא לא נתק ואת"ל נתק שמא היה מתמעך במשמוש עכ"ל, והנה אף דהא דאינה מתהפכת לא אכפת לן ונחשב לס"ס משום דהוה כספק על דהא מתחילה ע"כ צריכין אנו לראות אם יש שם סירכא אם לאו, אך מ"מ נראה לענ"ד דאין זה ס"ס כמו שכתבתי לעיל, דאם יש סירכא לא שייך למימר שמא תעבור ע"י משמוש, דרק אם נתמעכה אז יש לן בירור דלא היתה סירכא רק ריר בעלמא, אבל קודם שנתמעכה הסירכא לא מספקינן בהא, ולדבריו אמאי לדידן דאם נאבדה הריאה בלא בדיקה טרפה באין הפסד מרובה הא הוה ס"ס שמא לא היתה סרוכה ואת"ל שהיתה סרוכה שמא היתה עוברת ע"י מיעוך, א"ו דאין זה נחשב לס"ס וכמו שכתב הב"ח בסי' ל"ו דשלא כסדרן בחזקת איסור קיימת ויעי' בפ"מ במשבצות סי' ל"ט סק"ו. והנה נד"ד הוה סירכא בכסדרן וכמש"כ לעיל ומ"מ שמא תעבור ע"י מיעוך לא נחשב לספק כיון דבגו"ט ועגלים המיעוך אינו מברר ההיתר א"כ א"א לספק בהא כיון דאין עושה פעולתו לברר ההיתר כלל, דהא בדרכי משה כתב הטעם דלכן אין ממעכין בגו"ט ועגלים משום דהסירכא עדיין רכה ונמוחה, משמע דאין לספק כלל דלמא אינה סירכא מהא דנמוחה דגם סירכא גמורה נימוחה בודאי דבודאי רכה היא עדיין ואין כאן ספק כלל

ועוד איך נחשב זאת לס"ס הא הוה רק משם אחד דאם נאמר שמא לא נתק א"כ לא היתה כלל סרוכה. וספק השני הוא שמא עברה ע"י מיעוך א"כ היה ריר בעלמא וג"כ לא היתה סרוכה א"כ משום אחד קאתית עלה דלא הוה סירכא. וס"ס משם אחד לא הוה ס"ס כמו שכתבו התוספות בכתובות (דף ט') גבי שם אונס חד הוא

ובקושית הפרי, מגדים נלענ"ד לתרץ בפשיטות דכין דהריאה שלמה לפנינו ואין בה שום ריעותא מהיכי תיתי נימא דהיתה סרוכה ואף א"ת דהיתה סרוכה כיון דחזינן דנקלפה הסירכא כ"כ עד דאין ניכרת בהריאה שום ריעותא. אמרינן דקרום אתר היתה ואינה מהריאה כלל. וכמו שיצאו עתה להקל בקילוף הסירכות וכמו שכתב הט"ז גבי קרום ריגוש והרמ"א ז"ל בסוף סימן ל"ט

והנה מדינא דגמרא בריאה הסרוכה למכה שבדופן מכשרינן משום דאי איכא מכה בדופן תלינן הסירכא בדופן. ואם יש מכה באברים אחרים כתב הראב"ד דג"כ תלינן הסירכא בהם ולא בהריאה וכ"כ הר"ן בשם הרבה מן המפרשים. אך הרמב"ן ז"ל כתב דדוקא אם יש מכה בדופן תלינן הסירכא בדופן אבל אם יש מכה בשאר אברים לא תלינן הסירכא בהם. ובטעמא דהך מילתא כתבו הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו דדוקא בדופן הוא דכי אית ביה מכה תלינן בדופן וכשרה שלפי שהדופן הוא קשה אנו חולין שהריאה היא שנסרכה לדופן ולא הדופן לריאה ומחמת דופן היא וכשרה. אבל שאר מקומות רכים הם ואעפ"י שיש בהם מכה אפשר שמחמת ריאה וצמחים שלה עלתה בהם מכה וטרפה עכ"ל. אבל הרא"ש ז"ל בפרק אלו טרפות סימן כ"ה כתב וז"ל דדוקא בדופן שהוא רחב וליחתו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל בשאר אברים לא עכ"ל. ולכאורה נראה לענ"ד דנ"מ בין שני הטעמים הוא כגון נד"ד דאם יש לתלות שהוא מן השומן דלדעת הרא"ש שפיר תלינן דכיון דהתם רק מפני שבשאר אברים אין בהם ליחות כ"כ אין מכה דידהו יכולה לקלוט את הריאה משום דרק מליחות המכה נקלטת הריאה דמהליחות נתהוים רירים שנסתרכים אל הריאה. ובשאר אברים אין בהם ליחות כ"כ דהמכה שלהם תקלוט את הריאה. אבל בשומן שלהם שפיר נקלטת הריאה דזה לא תליא בליחות כלל דמסתברא דבשומן של שאר אברים נקלטת הריאה שפיר. אבל לפי דברי הרשב"א והר"ן ז"ל דאף דחזינן דממכה נקלטת הריאה דהא בדופן תלינן דממכה שבדופן נסרכה הריאה להדופן. אך רק בדופן תלינן משום דאיפכא ל"ל דהריא' נסרכת לדופן לא הדופן לריאה משום דדופן קשה הוא להסתרך לריאה אבל אי הוה סברא לומר דאפשר לדופן להסתרך מן הריאה אז הוה אמרינן דאסור. משום דספקא הוה דלמא מהריאה נסרכת, ואף דאיכא למימר דממכה שבדופן אתי' הסירכא. ולכן בשאר אברים דרכים הם ואפשר דמריאה נסרכין אף דממכה דידהו נמי אפשר להסתרך אזלינן לחומרא ואמרינן דמריאה תלינן דכיון דאפשר דמהריאה אתי' הסירכא תלינן בה א"כ מאי מהני לן דנתלה בשומן. דאף דאפשר לומר דמשומן של שאר אברים נסתרכה הריאה הא אפשר נמי להסתרך מן הריאה ואזלינן לחומרא ואמרי' דמהריאה קאתי' הסירכא. וא"כ נד"ד לשיטת הראב"ד והרבה מן המפרשים דתלינן במכה שבשאר אברים שפיר אפשר לתלות נמי דמשומן הגרגרת אתי' כפי מה שהבקיאים בדבר אומרים דמרירי השומן נסחרכת הריאה. אך לפי מה שפסק הטור כהרמב"ן וכן הסכים נמי הרא"ש דבמכה שבשאר אברים לא תלינן. א"כ תליא האי דינא בטעמי' דהרשב"א והר"ן ז"ל לטעם הרא"ש ז"ל

והנה הרשב"א הקשה לפי שיטת רש"י דס"ל דאין סירכא בלא נקב וז"ל ועוד ק"ק שהיינו חותכין מתוך שיטה זו דאין סירכא אוסרת לגמרי אלא היכא דמסחרכת לריאה או לאחד מן המקומות שנקובתן במשהו אבל לגרגרת או לחזה או לאחד מן שאר המקומות שאין נקובתם במשהו כשרה ובבדיקה כו' ולא כן דעת הגאונים כו' עכ"ל. והנה אם נימא בדעת הרשב"א שכונתו שלרש"י קיימת שיטה זאת שסרוכה לשאר אברים שאין נקובתם במשהו תלינן הסירכא בהון. כל שכן דאם יש בהם מכה או כל דכותי' דיותר נוכל לתלות הסירכא בהון. וכן כתב באמת הרשב"א בחידושיו לקמן (דף מ"ח) ד"ה ולענין בשם הר"ז הלוי דהיכא דסרוכה למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן כשרה בבדיקה. ולדברי רש"י הא סרוכה לדופן אף אם אין מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה בבדיקה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל ואפי' לגי' רש"י ז"ל דאפי' בדליכא מכה בדופן כשרה בבדיקה אפשר לי לומר דכיון דדופן דחוקה על גבי הריאה מתחממת ועשוי' להוציא רירין וכיון שממנה הרירין יוצאים ומתפשטים עשוי הקרום להתפרק ממקום שהתחיל להתפשט תחילה עכ"ל. כלומר אבל בשאר אברים אינם מתחממים ומוציאים רירים ותלינן בריאה. כל זה לא כתב רק אליבא דגאונים אף אי סבירא להו כרש"י גבי סרוכה לדופן. אבל רש"י בעצמו כתב מפורש בחולין (דף מ"ח ע"א) ד"ה אין חוששין לה כו' ואמרינן דופן זה מכה היתה בו וכשתיתה קלטה הריאה אצלה עכ"ל ולפ"ז ליכא לחלק בין דופן לשאר אברים. דהא לא קאמר הך טעמא דהדופן דחוקה היא על גבי הריאה ומתחממת ועשויה להוציא רירים. והך טעמא דנקט אפשר לומר אף בשאר אברים דהא גם בהם אפשר לומר דמכה היתה בהם וכשחיתה קלטה הריאה אצלה. ומ"מ אף אי נימא דכונת הרשב"א הוא דלדברי רש"י היה צריך להיות כך דסרוכה לשאר אברים שאין נקובתם במשהו כשרה. אבל באמת גם אליבא דרש"י ז"ל אין הדבר כן. מ"מ זהו דוקא בסרוכה לאבר שלם דאין סברא לתלות הסירכא יותר בהאבר מבהריאה. אבל היכא דיש מכה באבר או שיש סברא אחרת לתלות בהאבר יותר מבריאה או שיש סברא לומר שאין זאת סירכא כלל רק כגון שהוא שומן. אז גם אליבא דרש"י כשרה

דהנה לכאורה תקשה אטעמייהו דהר"ן והרשב"א ז"ל דלכן לא תלינן במכה שבשאר אברים דשאר אברים רכים הם ואעפ"י שיש בהם מכה אפשר שמחמת ריאה היא. הא כיון דחזינן דאיכא מכה בשאר אברים שראוי מהם להסחרך וכן נמי