תשובה שלמה - א ד

סימן א בע"ה יום ב' אדר"ח מרחשון תרס"ד לפ"ק. למע"כ הרב הגאון כו' כש"ת מוחר"ר חיים הלוי שליט"א אבד"ק יאנאווא בעהמ"ח ספר אורח לחיים

מה שחקר כת"ר אם מותר לשנות תפילין של ראש לשל יד אם כבר לבש אדם אחר, וכתב כת"ר שאסור לשנות מפני שכבר לבש אדם, ואף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הא מבואר בסי' י"ד שרשאי ליקח תפילין של חברו בלא רשותו משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', והביא ראיה מהך דע"ז (דף נ"ג ע"ב) דלהכי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון אע"ג דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכי פלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו, הרי דנאסר בע"ז בגילוי דעת דניחא כו' וכאן דאמרינן ניחא ליה לאינש כו' הוי כגילוי דעת עכ"ל, גם אנכי ת"ל כוונתי לדעתו בזה, ובעניי הוספתי להביא ראי' מהך דקידושין (דף נ"ב) וב"מ (דף כ"ב) כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' ואם לא תרומתו תרומה כיצד כו', והרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות לא מוקי לה בדשויא שליח, והא התורם שאינו שלו שלא ברשות אין תרומתו תרומה ומ"מ אם גלי אדעתי' דניחא לי' תרומתו תרומה ודומיא דהכי נמי דניחא לי' נתקדש השל ראש, רק דשם גבי תרומה מסתמא אמרי' דלא ניחא לי' ולכך צריך גילוי דעת וכאן מסתמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ולכן אין צריך גילוי דעת

איברא דבירושלמי תרומות פרק א' הלכה א' איתא דמכאן ולהבא תרומתו תרומה ולא למפרע, ועי' בשיטה מקובצת ב"מ (דף כ"ב) כתב בשם הריטב"א ז"ל ואע"ג דהא אוקימנא לעיל שאני התם דשויה שליח ה"מ לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפי' בדלא שויה שליח סגי עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דאין התורם עושה התרומה משום ניחותא דידי', אלא הוא עצמו עושה התרומה בגילוי דעת דידי', וכמו דאמרי' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) דאם היו לפניו שתי רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה דמהני ואף דבשעת הורדת הגשמים אינו מפריש כלל, אלא דבגילוי דעת דידי' הוה תרומה, דתרומה נטלת במחשבה וכיון שהוא מתרצה א"כ בריצוי דידי' הוה תרומה ולא משום הפרשתו של זה ומשום ניחותא דבעה"ב

אלא דלפ"ז אף אם עושה שליח לעכו"ם ולקטן להפריש א"כ משום ריצוי דידי' היה צריך להיות תרומה דהא מצוה להם שיפרשו והוא מתרצה בהפרשתם ותרומה נטלת במחשבה וכיון דיש ריצוי דידי', מ"ט גמרי' מינה דמה אתם בני ברית ובר דעת אף שלוחכם בני ברית ובר דעת, והא בתרומה צריך להיות תרומה אף בקטן ועכו"ם כשעושה אותם שלית להפריש משום ריצוי דידי', ועיין במעילה (דף כ"א ע"א)

אמנם אין כאן התחלת תמוה, דנהי דתרומה נטלת במחשבה אך זהו כשמחשב שהפירות הללו יהיו תרומה ומיחד הפירות לתרומה, אבל אם עשה הקטן לשליח נהי דמתרצה שיפריש ותהיה תרומה אך הוא לא יחד הפירות האלה לשם תרומה ורק הקטן הוא שיחדם לתרומה והוא אינו בר דעת להפריש וליחד, אלא היכא דאם היה בא לאחר הפרשת הקטן והוה ידעינן שהתרצה דהפירות הללו יהיו תרומה בודאי היה מועיל, ומצאתי בנתיבות המשפט בסי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב ג"כ כזה, אך זהו הכלל בכל דברים שבלב שאין צריכים לסתור מה שבפה, אך אם דברים שבלב סותרים מה שבפה אינם דברים כמבואר בדוכתי טובא, ואף אי ידעינן בודאי שמחשב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אינם כלום כמש"כ המל"מ בפרק ד' הל' ו' מהל' שקלים, ולפ"ז כשבא הבעה"ב ואמר כלך אצל יפות אף אם נאמר כשבא וראה הפירות שהפריש הוא ויחדם לתרומה התרצה שתהיה תרומה, הא הוא קאמר כלך אצל יפות, א"כ מפרש בפיו שרוצה שהיפות תהיינה תרומה ואם כן סותר הוא זה שמתרצה בלבו שאותן פירות שהפריש יהיו תרומה אף אם בודאי מתרצה. ולפ"ז א"א לומר דהבע"ב הוא שעושה התרומה, אלא האי דמפריש דכיון דהבע"ב מגלה דעתו שניחא לי' במה שמפריש תרומה מתבואה דידי', א"כ בניחותא דידי' הוא שלוחו והפרשתו הויא הפרשה מעליא. וטעם הירו' נלענ"ד משום דהתם מסתמא לא ניחא לי' וצריך גילוי דעת דניחא לי' ולכן הויא תרומה משעה שגלה דעתי', והנה בכסף משנה בפ"ד מהל' תרומות כתב דלמפרע הויא תרומה ולטעמו נ"ל דכיון דגלה דעתו דהוא ניחא לי' שיתרמו מתבואה דידי' א"כ מסתמא היה ניחא לי' גם אז כשתרם, ולפ"ז בודאי התורם עושה התרומה אם ניחא לי' לבעה"ב

אלא דכת"ר כתב דיש לדחות משום דרבא ס"ל דבהזמנה לא מתסר יליף משמשין ממשמשין והך דאשיריהם תשרפון היינו ע"ז עצמה עכ"ד כת"ר, והא כתב הר"ן בהלכות בסוכה פרק לולב הגזול בשם הראב"ד דהתם באשירה משמשין עסקינן ודומיא דהתם דבאשירה של כותי דמיירי במשמשין אשירה דמשה נמי מיירי במשמשין. רק דגם הע"ז היא של ישראל ולכן אינה בטילה. והרשב"א בחי' לסוכה (דף כ"ט) כתב מפורש דהך דאשירה של משה איירי במשמשין יעו"ש, ועוד הא דמסיק כת"ר כיון דתפילין הוי גוף הקדושה כמבואר במג"א סק"ו א"כ ליכא למילף מע"ז, לענ"ד איני מבין דאף אי לא נליף מע"ז אי נתסר בהזמנה, מ"מ הא חזינן דניחא דידי' מהני דאחר יכול לאסור, ואטו בע"ז לבד הדין כך דניחותא דידי' מהני, דאין לימוד לזה בע"ז יותר מבכל התורה, וא"כ כיון דחזינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו אם הבעלים ניחא להו מ"ט לא נימא הכי בכל התורה דניחותא מהני

שוב כתב כת"ר דיש לחלק ג"כ בין ע"ז דהוה גילוי דעת בהדיא להכא דלא הוה רק ניחא לי' דהוה רק אומדנא בעלמא, לענ"ד איני מבין חילוק זה, דהא אנן סהדי דניחא לי' והך גילוי דעת בהדיא דע"ז איני יודע דאטו בני ישראל גלו דעתייהו בפירוש דניחא להו דהעכו"ם יעבדו ע"ז ויאסרו האשרות הא אמרי' רק גלו דעתייהו דניחא להו בעכו"ם, היינו שלדעתם אז היה עכו"ם מצוה, ולא קאמר גלו דעתייהו דניחא להו דהכנענים יפלחו לעכו"ם, רק ממילא אמרי' כיון דניחא להו בעכו"ם מסתמא ניחא להו דגם הכנענים יעבדו עכו"ם כיון דלדידי' הוה מצוה ניחא להו דגם הכנענים יעשו מצוה זו, ודומיא דהכי בהך ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דאטו גלי דעתי' דהעכו"ם ישתחוה, הוא העמיד הלבנה להשתחות בעצמו וכיון דגלי דעתי' דניחא בעכו"ם מסתמא ניחא לי' דגם העכו"ם יעבוד עכו"ם ולכן נאסרת, , ומאי גילוי דעת שייך בזה יותר מבנידון דידן

תו כתב כת"ר דאפשר להסתפק עוד בזה דלא שייך הך סברא כ"א כשבעל התפילין ידע מזה בשעה שהניתן. אבל אם הניח התפילין בלא ידיעת חבירו כלל נהי דאמרי' דניחא לי', מ"מ הוי כמו יאוש שלא מדעת דאפי' בדבר שאין בו סימן דידעינן בודאי שמתיאש, מ"מ השתא לא ידע דנפל מיני' ולענ"ד נראה דאין זה ענין ליאוש שלא מדעת, דאל"כ תקשה אהך דע"ז, הא אנן קיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ איך נאסרו האשירות הא ישראל לא ידעו אז דהעכו"ם עובדים להם, ואף אם נדחוק לומר שבודאי ידעו אז שהעכו"ם הם עובדי ע"ז, מ"מ לא ידעו שיש שם אשירות ושעובדים דוקא להם, א"ו דאין זה ענין ליאוש, דהכא רק המעשה אוסרת דהיינו מה שהעכו"ם