תשובה שלמה - א מו

נמי דנשבע לקיים מצות לא תעשה אין כאן שבועת בטוי כלל ואם עבר עליה לוקה משום שבועת שוא. אך הרמב"ם בודאי לא ס"ל כהמאירי ז"ל. דהא בפירוש כתב בהל' י"א. דאם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בה בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא

ידידו שב"ז הדוש"ת חיים פישל החופ"ק הנ"ל

סימן כא כבוד חותני ידי"נ הרב המאוה"ג שלשלת היוחסין מהור"ר ברוך נתנאל מו"צ בטאווראג

הנה באו"ח סימן תרמ"ט סעיף ב' בהגה' כתב והמידר הנאה מלול בו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם. והוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ו. ולענ"ד לכאורה יפלא הדבר מדוע הביא הרמ"א דין זה בסתם בלא שום חולק ומדוע לא כתב דיש חולקין בזה כאשר אבאר

דהנה לקמן בסעיף ה' כתב המחבר וז"ל והפיסול שהוא משום עו"ג או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה או מפני שאינם מינם או שהם חסרים השיעור בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול. והוא מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב. וכתב שם המגן אברהם ס"ק כ' דלהרמב"ם הא תקשה קושית התוס' בסוכה (דף ל"ה) שהקשו שם דלמה לן סברא דלולב של אשירה פסול דכתותי מכתת שיעורא תיפוק ליה שאין בו דין ממון ולא הוי לכם ותירצו התוס' דאיצטריך האי טעמא דכתותי מכתת שיעורא לפוסלו גם ביום שני דהא ביום שני לא בעינן שלכם. ולהרמב"ם קשה דהא לדידיה מחמת פסול דלכם פסול גם בשארי ימים דהא כתב דאתרוג דאסור באכילה אסור כל שבעה משום דלא הוי לכם. ולמה איצטריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורא. ותירץ שם המג"א דלהרמב"ם היא דרק אתרוג דראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם יהא לאכלו אבל גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אעפ"י שאסור בהנאה שלכם קרינן ביה. ומשו"ה צריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורא יע"ש במג"א. והקשו רבים מהאחרונים על המג"א דאיך כתב דאף דאסר בהנאה שלו מקרי הא בנדרים (דף פ"ה) אמרינן קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו וע"ש בר"ן משום דאסר עליו הנאת כהנים אע"ג דאית ליה בה טובת הנאה מ"מ כיון דתרומה לא חזיה אלא לכהנים שוי' לי' הטובת הנאה כעפרא בעלמא. ובשם הרשב"א כתב שם דמוכח מזה דהאוסר על עצמו הנאת פירותיו נעשו הפקר וכל הקודם בהן זכה עכ"ל. מזה מוכח דאיסורי הנאה הוי הפקר וודאי לא מקרי שלכם כלל והו"ל פסול להרמב"ם גם ביום שני מטעם לכם ולמה צריך לטעמא דכתותי מכתת שיעורא

ובספר מחנה אפרים הלכות זכיה והפקר סי' ד' חלק בטוב טעם. דבכל דבר האסור בהנאה רק איסורא רמיא עליה. אבל מ"מ יש לו זכיה בגוף הדבר. אבל היכא דהוא בעצמו אסרם עליו אז נעשו הפקר ע"י דבורו שאוסרם על עצמו. ועפ"ז תירץ דלא תקשה מהא דנדרים דף מ"ז האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו וכתב הר"ן לאו למימרא דכיון שהנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא ויתן לבנו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין מהן, ואם לא יזכה בגוף הנכסים היאך יפרע הבע"ח מהן א"ו שיש לו זכיה אף שאסור לו ליהנות מהן. ודברים אלה סותרים מה שכתב בשם הרשב"א דבאיסורי הנאה הנכסים נעשו הפקר. ועפי"ז יש לתרץ דהא הכא אביו אסרם עליו ולא הוא בעצמו א"כ לא הוה הפקר ושפיר יש לו זכיה בגוף הנכסים. ועיין מה שכתב בספר נתיבות המשפט סימן ער"ה

ולפ"ז כיון דבאיסורי הנאה יש לו זכיה בגוף הנכסים. רק דהיכא דהוא בעצמו נדר ואסר הנאתו עליהן א"כ הפקירן. ואם כן כששוב זכה בהן אף דאיסורא רמיא עלייהו אבל נחשבו לשלו ושייך למקרי שלכם לפי דברי המג"א בדברי הרמב"ם. וכיון שהוא לוקח את הלולב לצאת בו ביום ראשון הא חזינן דרוצה לזכות בו. ואז כיון דזכה נחשב שלכם וא"כ יצא לנו דלהרמב"ם הנודר הנאה מלולבו אף דנעשה הפקר כיון דמעצמו אסר הנאתו עליו. אך הסברא נותנת כיון דלוקחו לצאת בו וזכה בו ומקרי שלכם ושפיר יצא. והוה פלוגתא בין הרמב"ם והרשב"א ז"ל. ועי' בפרי מגדים באשל אברהם סי' תרמ"ט ס"ק כ'. ומ"ט סתם הרמ"א כהרשב"א ז"ל

והיותר קשה לענ"ד דא"כ להרשב"א לכאורה תקשה הא ביום ראשון כשרוצה לצאת בו וכיון דבעינן שלכם ע"כ רוצה לזכות ומאי טעמא לא חשיב ליה שלכם. א"ו דלדידיה לית ליה האי חילוק של המג"א דבלולב לא שייך למימר דאסור משום לכם. אלא ס"ל דאף דלולב אינו בר אכילה מ"מ שייך שפיר לאסור משום לכם כיון דעכ"פ אסור באכילה אף דהוי שלו. וא"כ תקשה קושית התוס' ל"ל לטעמא דכתותי מכתת שיעורא וע"כ יתרץ כהתוס' דמשום לכם אינו אסור רק ביום ראשון. ומשום כתותי מכתת שיעורא אסור כל שבעה. וא"כ תקשה על הרמ"א ז"ל כיון דבסעיף ב' סתם כהרשב"א דמדבריו אנו למדין דאף היכא דלא הוה בר אכילה אסור משום לכם אם אסור באכילה. ובסעי' ה' סתם כהמחבר דאינו כן כמש"כ המג"א דבלולב כיון דלא הוה בר אכילה לא שייך לאסרו משום לכם. ולהרשב"א הא גם בסעיף ה' אינו אסור אלא ביום ראשון. וא"כ הרמ"א ארכבי אתרי רכשי לכאורה

אלא דיש לומר דלא פליגי כלל. דנחזי אנן איך שייך באיסורי הנאה שום זכיה למימר דיזכה בהאיסורי הנאה דתהוי שלו. והנה באמת שייך לומר דתהוי ליה זכות בהא למיכל שלא כדרך הנאתן. ויעיין בקידושין (דף נ"ו) בתוס' ד"ה המקדש בערלה. שהקשו דהמקדש באיסורי הנאה תהוי מקודשת משום דיכולה ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן. ושם בספר עצמות יוסף כתב וז"ל מדברי התוס' נראה דשלא כדרך הנאתן שרי ליהנות אבל הר"ן ז"ל כתב דדוקא גבי חולה הוא דשרי הא בעלמא אסור עכ"ל. שוב ראיתי שגם הרשב"א כתב בחידושיו בקידושין (דף נ"ו) דרק לחולה מותר שלא כדרך הנאתן אבל שלא לחולה אף שלא כדרך הנאתן אסור. וא"כ איך שייך לומר דיזכה בזה. בשלמא אם לא יצא כלל מרשותו ואף דהויין איסורי הנאה מ"מ הא לא יצא מרשותו כלל ולכן נחשבים לשלו. אבל אם יצאו מרשותו וצריך לזנות איך שייך בהא זכיה והוא דבר שאין בו ממש לגביה. והא בסעיף ג' כתב הרמ"א ודוקא שלא נתכוין לזכות בו אבל אם נתכוין לזכות בו הוה ליה של ישראל דאינו יוצא בו. ודברים אלה הם דברי הר"ן בע"ז. גם בסימן תקפ"ו סעיף ג' גבי שופר כתב המחבר והוא שלא היה נתכוין לזכות בו אבל אם נתכוין לזכות בו לא היה יוצא דהוה ליה עבודת גילולים של ישראל ואיך שייך בזה לומר דאם מתכוין לזכות בו. הא הוה איסורי הנאה ואיזה זכיה שייך בו דיזכה בו

והנה לפי דברי הר"ן שכתב בפ"ג דע"ז בסוגי' דהמוציא כלים בד"ה ומצא טבעת וז"ל ואע"ג דאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עו"ג מצי