תשובה שלמה - א מג

יוכר יהי' אסור והיאך יבטלו לכתחילה הרי עתה הוא מכירו עכ"ל. א"כ הכ"נ הא הוה יבש ולא חזי לאצטרופי דביבש אין מבטלין לכתחילה אף מה"ת. אמנם גם בל"ז לא קשה דהא בעלה של זית כל עלה ועלה מצטרף ואף אותו עלה שכתב עליו הגט ג"כ מצטרף. ולכן הוה נתינה. אבל באיסורי הנאה נהי נמי דמדאורייתא מותר לבטל. אטו אז האיסורי הנאה מצטרפין עם ההיתר דנימא דיש בהאיסורי הנאה כדי נתינה. אנו אומרים רק דנתבטל בההיתר ואינו אוסר את ההיתר. אבל הוא לא מצטרף לשוה פרוטה וכדומה רק דהוה כמי שאינו ואפי' לשיטת הרא"ש בחולין שס"ל שחזר האיסור להיות היתר. אבל מ"מ אין בו חשיבות שיהיה נחשב כדי נתינה דעכ"פ נחשב האיסור כמי שאינו כשנתבטל בההיתר

ועל מה שהבאתי ראיה מהא דהלבוש כתב באו"ח סי' תנ"ז דאם שכח להפריש חלה מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כו' וכשיבצע בלילה מצה השניה כו' ויקח פרוסה קטנה כו' ומברך להפריש חלה וכתב הח"י שם ס"ק ט' דראוי ונכון לנהוג שלא להמתין עד הלילה. דהא בלא"ה עיסה שנילושה מערב יו"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. כתב כת"ר ע"ז וז"ל לאו ראיה היא כלל. דהא כבר כתבתי דאם גם ביו"ט אסור בדיעבד באכילה לבו ביום הוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ז"ל. וא"כ מדכתב הב"י באו"ת סי' תק"ג דעת הרשב"א ז"ל דמותר באכילה מיד באחרונה. וכן מדלא הזכיר כלל בשו"ע שם סי' תק"ו דעת הרמב"ם ז"ל דאם עבר והפריש אסור באכילה עד מוצאי יו"ט, משמע דלהלכה קיי"ל כהרשב"א ז"ל דמותר באכילה מיד וא"כ שפיר הקשו הח"י וגיסו על המ"מ והמנהגים והלבוש דלמה התירו להפריש החלה בלילה הא לכתתילה קיי"ל דאסור להפריש כו' אבל לא היו יכולים להקשות עוד דהא אפי' בדיעבד קיי"ל דאסור באכילה כיון דהוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ולהלכה קיי"ל כהרשב"א עכ"ל כת"ר. והנה בזה שכתב דלהלכה קיי"ל בזה כהרשב"א לא ברירא לי. דהא עיקר טעמו של הרשב"א הוא כמש"כ הב"י בסי' תק"ג שכתב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין וז"ל דיותר נראה לי להלכה שאפילו היה לו מאכלים אחרים הרי זה מותר. ואעפ"י שהקשו בביצה י"ז ע"ב מהא דתנן המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ואוקימנא בדאית לי' פירי אחרינא כו' אני אומר שלא עמדו הדברים במסקנא. שהרי חזרו והקשו מן המבשל בשבת בשוגג יאכל כו' ופירקו איסורא דשבת שאני מסתברא לי דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהנהו הוא דאסרי במזיד דידהו אבל ביו"ט כלל לא דמעיקרא הוא דמהדר לפרקינהו כדי שלא תחלוק בין שבת ליו"ט, אבל בסוף דלא קם לי' פריק פירוקא אחרינא דסגי לכולהו עכ"ל. וא"כ לדידי' הך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא לא קם לי'. והא התוס' בשבת (דף מ"ג ע"א) ד"ה טבל כתבו וז"ל וקשה להרשב"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא דעבר ותיקנו משמע במזיד כו' ונראה דנקט עבר כגון דלית לי' פירי אחרינא עכ"ל משמע דלדידהו הך תירוצא קם לי ואם קם נמי הא דמדמי יו"ט לשבת וזהו כשיטת הרמב"ם ואף דלהרמב"ם ז"ל גופיה הך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא לא קם כמו שכתב בלחם משנה פרק ו' הל' י' מהל' יו"ט היינו דמפרש דכיון דקאמר אי נמי אפשר בשאלה דהדר בי' מהך תירוצא דאית לי' פירי אחרינא כלומר אפי' לית לי' פירי אחרינא אפשר לשאול מחבירו. אבל מ"מ הא דמדמי יו"ט לשבת קם לדידי'. ועי' במגן אברהם סי' ת"ה ס"ק י"ד ועוד דאמרינן בביצה (דף י"ד ע"ב) רב פפי אקלע לבי מר שמואל אייתי לי' דייסא ולא אכל. הרי דגם ביו"ט ג"כ במזיד לא יאכל והביאוה הרי"ף והרא"ש להלכה. ועי' במגן אברהם סימן תק"ד ס"ק ה' שכתב וז"ל משמע בגמ' (דף י"ד) אם כתש בגדולה לא יאכל ממנה. ואפשר דוקא אדם חשוב צריך להחמיר עכ"ל. ואפשר דמה שכתב דדוקא אדם חשוב צריך להחמיר היינו דשם יש להסתפק אם נעשה באיסור דלמא באמת עבדי בקטנה. ולכן רק אדם חשוב צריך להחמיר אבל היכא דידעינן בודאי דנעשה באיסור אפשר דלכל אדם אסור ואפשר דהרשב"א ס"ל דרב פפי מחמיר על עצמו היה משום דמדינא ביו"ט מותר. ובשיטה מקובצת בביצה שם כתב דבאמת מר שמואל לא היה סומך על עבדי פריצי רק דאע"ג דהוו פרוצין במילי דעלמא באיסורי בדיקי גבייהו ואפילו הכי רב פפי החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקות דמר שמואל אבל אי לאו הכי מדינא אסור. וע"ש שכתב בשם הריטב"א וז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאילו מדינא שרי דהא קיי"ל כר' מאיר התם במס' שבת ובחולין דאמר המבשל בשבת שיאכל בו [ביום] לאחרים עכ"ל הרי דרק מהך טעמא הוא דהחמיר על עצמו דמדינא גם בשבת שרי. והיכא דמדינא אסור גם ביו"ט אסור והרי"ף והרמב"ם שהביאו הך דרב פפא בסתמא. משמע דס"ל דמדינא אסור משום דפסקו כר' יהודה דבמזיד אף לאחרים אסור בו ביום. וכמבואר בדבריהם בכמה דוכתי. ועכ"פ הי"ל להחק יעקב להקשות כן לפי שיטת הנך ארייותא

ואמנם רואה אני שכת"ר אזיל בתר אפכא דהא דכתב להביא ראיה דלהלכה קיי"ל כהרשב"א מהא דלא הזכיר כלל בשו"ע סימן תק"ו דעת הרמב"ם ז"ל דאם עבר והפריש אסור באכילה עד מוצאי יו"ט. והא כבר כתבתי בתשובתי הראשונה דגם לפי דעת הרמב"ם אף אם עבר והפריש מותר באכילה בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. וגם כבר הבאתי דברי בעל משנה ברורה שכתב באמת דלהרמב"ם אסור במזיד. ומהא דכתב הב"י באו"ח סי' תק"ג דעת הרשב"א דמותר באכילה מיד באחרונה. עדיפא היה לו להביא דהא בסימן תקכ"ז סעי' כ"ג פסק מפורש כהרשב"א. אך לפי דברי מהרש"ל שהביא הט"ז בס"ק י"ב בסי' תקכ"ז משמע דמפרש דברי המחבר דוקא באין לו מה יאכל וזהו דלא כהרשב"א ז"ל

ומה שכתבתי מהך דכתב הריטב"א בשם רבינו יונה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה. והיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה כו' עכ"ל והיינו כמש"כ דדבר שיש תיקון בגופו קנסינן ליה שלא לאכול כמו שלא נעשה התיקון. אבל היכא דאף בלא התיקון מותר היה לאכול א"כ אין זה תיקון בגופו. וע"ז כתב כת"ר וז"ל לאו מלתא היא דהרי בחולין ט"ו ע"א אמרינן במבשל ראוי לכוס הרי דאף במבשל דבר שאף בלא התיקון מותר היה לאכול מקרי תיקון בגופו ואסור באכילה עכ"ל תמה אקרא על כת"ר הא במבשל בודאי תיקון בגופו מקרי דתיקון גמור הוא. דהא כשמבשלו יפה לו לאכילה יותר ממה שהיה ראוי לכוס. ובגמרא אמרי' כן רק כדי שלא יהא ע"ז איסור מוקצה דכיון דראוי לכוס עכ"פ ראוי הוא לו ולא אקציה מדעתיה. אבל בודאי כשמבשלו תיקונו תיקון יפה. מה שאין בעיסה שנוטל ממנה חלה שאין זה תיקון כלל. דגם מקודם נטילת החלה ראוי לו לאכול באותו אופן שלאחר נטילה. ואף להנך דס"ל דצריך לשייר מעט יותר מכדי הפרשת חלה. מ"מ בהנך השאר אין לו בזה שום תיקון. והא גם במבשל כשאין הבישול עושה לו שום תיקון אף דעביד איסורא. מ"מ אין המאכל נאסר. כיון דאין נהנה כלל מהבישול. וכדאיתא באו"ח סימן רנ"ז סעיף א' דבעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר כיון דאינו נהנה כלל. אף דעביד איסורא וה"נ כן הוא

ועוד כתב כת"ר להקשות מהך דרש"י והתוס' והרמב"ם והרשב"א והסמ"ק שמתירין לאכול ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. ולפי שיטת רבינו יונה דצריכין שינוי בגופו אמאי תנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל. וע"כ דהיינו