תשובה שלמה - א מב

להוציא בפה לא במחשבה לבד. א"כ אינו חפץ הוא דתהוי תרומה במחשבה לבד. רק כשיוציא מפיו וכמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' אמר רב ששת לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא ופירש"י ולא שגמר בלבו להוציא שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה בשפתיו עכ"ל. אלמא דהיכי דמחשבה מועלת אם חפץ להוציא בשפתיו. אז אף שקדמה לו מחשבה אין המחשבה מועלת עד שיוציא בשפתיו, ולכן לא הוה תרומה במחשבה לבד כיון דהוא מתחילה, לא חפץ לעשות התרומה במחשבתו בלבד, וה"נ כשמפריש תרומה. מאי אמרת הא קודם הפרשתו כבר חישב במחשבתו דהוי תרומה. זה אינו. דהא חישב דתהוי תרומה כשיפריש. לא במחשבה לבד. ולכן כל זמן שלא הפריש אין מחשבתו מועלת כלל. דהוה כמחשב דתהוי תרומה על תנאי כשיפריש. וכל זמן שלא הפריש לא נתקיים התנאי. ולכן לא הוה תרומה במחשבתו לבד כל זמן שלא הפריש

ועלה דכתבתי דחלה ביו"ט אף להנך דפסקו כאבוה דשמואל כו' דרבא מסיק שם מי לא מודה שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה. והיינו מדכתב הרמב"ם פרק כ"ג מהל' שבת הל' י"ד ואין תורמין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת עכ"ל. וא"כ הכא עיקר איסורו לא מפני התיקון שמתקן הפירות דנימא דאין תיקונו מועיל לאותו יום. אלא מפני שם חלה שנותן לה והוה כמקדיש. וא"כ עיקר האיסור הוא מפני החלה ולא מפני תיקון החולין ולא שייך למקנסיה לאסור המותר מקודם. וכתב ע"ז כת"ר וז"ל דהא לפי מש"כ הכ"מ ומהר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל כרש"י והתוס' דבכל המעשרות שרי לאכול אפי' בשבת ע"י נותן עיניו בצד זה. א"כ הרי לא שייך כלל בהגבהת תרו"מ אפי' באי' איסורא דמתקן אלא איסורא דמקדיש. ואמאי כתב הרמב"ם ועוד מפני שהוא כמתקן כו' וכן אמאי במזיד לא יאכל. הלא עיקר האיסור הוא מפני התו"מ ולא מפני תיקון החולין א"ו דהא ליתא עכ"ל כת"ר. ולפי"ז באמת תקשה אמאי קרי להו הרמב"ם מפני שהוא כמתקן. דמאי תיקון שייך כאן במה שגם מקודם היה מותר. אלא דלפי מה שכתיבנא לעיל כ"ז ניחא. דאף אי נימא דהרמב"ם ס"ל דגם בשבת שרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה. מ"מ תיקון מיהא בעי ובלא התיקון א"א למיכל ואף דהתיקון אפשר לעשות באופן המותר. מ"מ הוא עשה באופן האסור. וזהו תיקונו שמתירו לאכילה מה שהיה אסור מקודם. אבל בחלת חו"ל דגם שקודם הפרשה יכול לאכול בלא שום תיקון ובלא קריית שם לכה"פ, לא שייך לומר שמתקן. דהא אינו מועיל לו תיקונו כלום. כ"א דהוה כמקדיש כיון דקרא שם חלה

עוד האריך כת"ר להביא חבל אחרונים דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. אין זה מטעם מתקן כיון דהוה לצורך או"נ אלא איסורא הוה מפני שאסור להקדיש ביו"ט. ומתוך זה כתב וז"ל וא"כ אפי' אם נאמר דמש"כ הרמב"ם המגביה תרו"מ בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין במזיד לא יאכל כו' מיירי דוקא בא"י. אפ"ה כיון דביו"ט אין האיסור משום מתקן אלא משום דהוה כמקדיש אותם פירות א"כ הרי עיקר איסורו הוא רק מפני התרו"מ ולא מפני החולין, ואפ"ה ס"ל דבמזיד לא יאכל עד מוצאי יו"ט. אלמא דס"ל דקנסינן לי' לאסור המותר וכדפי' עכ"ל. אין בזה כדי תפיסה על מה שכתבתי. דהא בחלת חו"ל אף דאסור להפריש מ"מ החולין מותרים לאכול קודם ההפרשה. ועיקר האיסור אינו חל על החולין בשום פנים רק על החלה. אסור משום דמקדיש. ולכן כשעבר האיסור הרי לא תיקן כלום בזה להעיסה. דגם מקודם שעבר היה יכול לאכול. אבל בהגבהת תרו"מ ביו"ט אף דמשום תיקון החולין היה מותר. מ"מ כיון דסוף סוף אסור להפריש. ויהיה נמי מטעם מקדיש התרומה. אך מ"מ הרי גם החולין אסור לאכול קודם ההפרשה, וא"כ כשמפריש אף שהאיסור משום שמקדיש: מ"מ הרי האיסור הוא גם על החולין שאסור לאוכלם בלא הפרשה וכשמפריש הרי הועיל גם להחולין שאפשר לאוכלם עתה ושפיר במזיד לא יאכל

תו על מה שכתבתי ראי' דגם בהך דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה אסרינן רק להא דהיה אסור מקודם. כתב כת"ר וז"ל הוא תמוה דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו דלא אסרינן אלא באכילה אבל לא בהנאה כיון שהיה מותר מקודם. הלא טפי היה להביא ראי' זו מהגמרא ערוכה בכתובות ל"ד ע"א וב"ק ע"א ע"א דהמבשל בשבת גופי' אינו אסור אלא באכילה אבל בהנאה מותר. אפי' למ"ד מעשה שבת דאורייתא עכ"ל. אין כאן שום תמיה. דהתם קאמרינן דלמ"ד דאורייתא יליף מקרא דמעשה שבת אסור באכילה מריבוי דקדש היא. אבל מותר בהנאה ממיעוטא דלכם שלכם יהא. אבל למ"ד דמעשה שבת דרבנן. והכי קיי"ל דהא פסקינן דלאחרים מותר במוצאי שבת. וא"כ הטעם הוא מטעם קנסא כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ומנא ידעינן דרק באכילה קנסינן למיסר אבל לא בהנאה. ולכאו' מדברי הרמב"ם בפרק ו, מהל' שבת הל' כ"ג שכתב וז"ל ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם עכ"ל מזה יש ללמוד לכאו' שאף בהנאה אסור. אך באמת נראה כיון דהטעם הוא כדי שלא יהנה ממעשה שבת א"כ אסרינן רק מה שמלאכת שבת גרמה לו הנאתו. אם גרמה לו שאר הנאה אז אסרינן לי' בהנאות אלה, אבל אם גרמה לו רק מה שאפשר עתה לאכול ולא שאר הנאות אז אסרינן רק באכילה ולא בשאר הנאה

ומה שכתב עוד כת"ר וכן בגיטין נ"ד ע"ב בנפלו ונתפצעו במזיד אינו אסור אלא באכילה. אבל בהנאה מותר כיון שהיה מותר מקודם עכ"ל. הוא תמוה דהא התם בערלה קמשתעי דאסור בהנאה גם מקודם. ואיני יודע אנה מצא כת"ר דהנך אגוזי פרך היכי דפצען במזיד דאוסרים אותם רק באכילה. דמדברי הרמב"ם בפרק ט"ז הל' י"ב מהל' מאכלות אסורות משמע דאוסרים כמו שהיה מקודם ומקודם הרי נאסרו התערובות בהנאה ועי' בפרי מגדים יור"ד סי' צ"ט בשפתי דעת ס"ק י"א שכתב וז"ל ולאו דוקא איסורי אכילה ה"ה איסורי הנאה אין מבטלין כמו חלב בחלב דאסור בהנאה אסור להוסיף חלב ולהתיר בהנאה וכל הפוסקים לא חילקו עכ"ל. ועי' מש"כ במשבצות שם ס"ק י"ב. ובחות דעת סי' צ"ט ס"ק ח' כתב וז"ל ועי' ש"ך שהקשה מנר חנוכה. ונראה דיש לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה. דבאיסור אכילה שאינו אסור רק מטעימת טעמא דאיסורא וכיון דמבטל לי' שוב אינו מרגיש הטעם משא"כ באיסורי הנאה כשנוטל ומבטלו הבי נהנה במה שנוטל ומבטלו ולכך אסור לבטלו כו' עכ"ל וראיתי בספר מלא הרועים בערך איסור דרבנן אי מקרי אינו ראוי מדאורייתא אות א' כתב וז"ל ועי' בגיטין (דף כ' ע"א) דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי. וקשה דהא מן התורה מבטלין איסור לכתחילה וא"כ גם איסור הנאה חזי ג"כ לאצטרופי וכיון דמן התורה חזי הוא לאיצטרופי פשיטא דכשר הגט. אלא ע"כ צ"ל דכיון דמדרבנן אין מבטלין תו לא חשיב ראוי עכ"ל. מכל דבריהם חזינן דנאסר גם אחר הביטול בהנאה אם ביטל במזיד

והנה בעיקר קושית המלא הרועים. נ"ל דהנה לפי דברי אא"ז הנודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יור"ד סימן מ"ה לא קשה מידי. דז"ל דזהו דוקא דומיא דזרוע בשלה דהזרוע בעצמה לא נתבטל רק הטעם היוצא ממנו. אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד שאם יבא אלי' ויאמר שזהו האיסור היה נשאר באיסורו לא התירה התורה לבטלה לכתחילה. ואיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם