תשובה שלמה - א מ

עשה אותו כלל שליח להולכה אלא מסר לו בתורת זכיה ולהכי אי אמרי' דזכות הוא לה כי מטא גיטא לידה מיהת מגורשת. אבל אי אמרי' דלאו זכות הוא לה. גם כשיגיע גיטה לידה אינה מגורשת. כיון דליכא תורת זכיה וגם בתורת שליחות ליכא הרי לא בא הגט לידה לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו וממאן מקבלת הגט עכ"ל כת"ר. וכל זה הוא דוחק לומר דמזכה לה מיד הבעל דתהוי כמו שנתן הבעל מידו לידה, אבל אינו זוכה בעצם דתהוי מגורשת

אלא מה שנראה בזה דהיכא דמזכה בלשון זיכוי הרי הסתלק מזה מכל וכל. ואין זה שליחות אלא כמו שניתן ליד הזוכה ממש ולא שייך בהא למימר דלהוי שלוחו של בעל הממון. דאינו שלוחו רק דהמזכה אומר לו זכה לפלוני היינו שנסתלק תיכף רשותו מהדבר והרי זה כאלו נותן ליד הזוכה ממש והך שמזכה על ידו נעשה שליח הזוכה וידו כיד הזוכה ממש, וכשמקבל הרי זה כאלו קבל הזוכה בידו, ולכן גם בגט אם מזכין לה על ידי אחר היכא דיש לה זכות. כגון במתנכר או בכי האי גונא הרי היא מגורשת תיכף בהגיע הגט ליד האיך שמזכין על ידו. וכן בשטר שיחרור כשמגיע השטר שיחרור ליד האיך שמזכין על ידו נשתחרר תיכף אליבא דכ"ע ואין זה שליח האדון כלל דאין האדון נותן לו בתורת שליחות. כי אם בתורת זכיה והרי הוא נעשה שלוחו של הזוכה וידו כידו ממש. וכן גם בממון. אך בהא דתנו שטר שיחרור לעבדי שס"ל לרש"י ורי"ף והרמב"ם ז"ל שאינו משוחרר רק כשהגיע השטר שיחרור לידו ורק למיהדר לא מצי תיכף בהגיע השטר שיחרור ליד האיך שנותן על ידו. היינו רק כשאומר לו בלשון תנו גט שיחרור לעבדי. דאף דתן הוה כזכי מכל מקום כיון שאומר בלשון תן ולא בלשון זכיה משמע שמקפיד שיגמר השיחרור כשיגיע השטר שיחרור ליד העבד. והוה התחלת השיחרור כשנותן השטר שיחרור ליד הזוכה וסוף השיחרור הוא כשמגיע השטר שיחרור ליד העבד. כיון שמפיק לה בלשון תן. וכה"ג כתב הלחם משנה בפרק ו' הל' א' מהלכות עבדים. והך תן דהוי כזכי מובן דהוה כמו זכי לו. בתנאי שיגיע השטר שיחרור לידו ואז יגמר השיחרור. ולכן אינו משוחרר רק כשמגיע השטר שיחרור לידו. אך לחזור אינו יכול כיון דהתחלת השיחרור הוה תיכף כשבא השטר שיחרור ליד הזוכה. ועי' בחו"מ סימן קכ"ה סעיף ד' ובסמ"ע ובש"ך ובקצוה"ח. ויעי' מש"כ בזה בספר תורת גיטין להגאון בעל נתיבות המשפט בגיטין (דף ט' ע"ב) יעו"ש

ידידו ואוהבו דוש"ת חיים פישל החופ"ק הנ"ל. סימן יח בע"ה יום ג' כ"ג מנחם אב תרס"ו לפ"ק הראזאווא יצ"ו: לידידי הרב הגאון מהור"ר זאב אברך שליט"א אבד"ק מאזייק יע"א

מכתבו קבלתי ואשר כתב לתרץ דבריו עלה דכתבתי דאף לשיטת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב מהל' שבת המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל כו' עכ"ל אם מפרישין חלה במזיד ביום טוב מעיסה שנילושה מערב יו"ט מותר מיד. כיון דקודם הפרשה היה מותר לאכול דקיי"ל כשמואל כו' דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וא"כ איך שייך למימר דנקנסיה דיהיה אסור אף מה שהיה מותר מקודם. וכתב ע"ז כת"ר וז"ל ולדעתי ז"א חדא דמסתימת לשון הרמב"ם שם שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל כו' משמע דהיינו אפי' בחו"ל אע"ג דאוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל כת"ר. והנה הרא"ש ז"ל בביצה פרק א' סימן י"ג כתב דהך מתני' דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט מיירי בארץ ישראל. אך הרמב"ם דפסק כהרי"ף ז"ל דהלכתא כאבוה דשמואל דאם גלגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלה ביו"ט. והביא ראי' מהא דאמרינן בפרק משילין (דף ל"ז) על מתני' ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט כו' והנ"מ דטביל מאתמול. אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישין ויהיבנא לכהן א"כ משמע דמפרש מתני' דאין מגביהין תרו"מ ביו"ט אף בחוץ לארץ. וכמו שמבואר בדברי הרא"ש שם שמדחה דברי הרי"ף וז"ל ולמאי דפרישית טעמי' דרבה אין משם ראי' דרבה דוקא בחו"ל קאמר אבל בא"י שצריך להפריש קודם אכילה אסור עכ"ל. משמע דלדידהו מיירי מתני' אף בחו"ל. אלא הנראה לענ"ד דהנה בביצה (דף ט') איתא חלת חו"ל אוכל והולך כו' אך בבכורות (דף כ"ז ע"א) איתא תרומת חו"ל אוכל והולך ועי' בע"ז (דף נ"ח ע"ב) תוד"ה בצר דגרסי גם בביצה תרומת חו"ל. ובירושלמי חלה פרק ד' הל' ד' איתא רב יהודה בשם שמואל חלת חו"ל ותרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. והנה הרמב"ם בהל' בכורים פרק ה' הלכה י"ב כתב גבי חלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש. אבל גבי תרומות ומעשרות לא כתב כן. והנראה בזה דגבי חלה כתב בפרק ה' מהל' בכורים הל' ז' מפרישין חלה בחוץ לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכת תורת חלה מישראל. אבל בתרומות ומעשרות כתב בפרק א' מהל' תרומות דחו"ל אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. וא"כ הרמב"ם ממילא לא זכר דתרו"מ בחו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש דהא בחוץ לארץ אין נוהגות כלל תרו"מ ואף שנוהגות בארץ שנער ומצרים ועמון ומואב כיון שהן מתקנת נביאים וזקנים וגם מפני שסמוכות לא"י. שם הה אין אוכל והולך ואחר כך מפריש. אלא בתרומות ומעשרות בחו"ל דעיקרן אינה אלא מדברי סופרים. והא דאמר שמואל דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. היינו קודם שבאו הרובים ובטלו דין תרו"מ מחו"ל כדאיתא בירושלמי פרק ד' דחלה. אבל הרמב"ם כיון דכתב דאין תרו"מ נוהגות בחו"ל משו"ה לא כתב דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. א"כ ממילא אזדא לה הא דכתב כת"ר דמסתימת לשונו של הרמב"ם שם שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט כו' במזיד לא יאכל כו' משמע דהיינו אפי' בחו"ל אע"ג דאוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל וזה אינו דהרמב"ם ז"ל אין כונתו אף בחו"ל דהא ס"ל דאין נוהגות תרומות ומעשרות בחוץ לארץ כלל

ואשר כתב כת"ר שדבר זה אם ראוי למקנס ולאסור המותר מקודם במחלוקת שנויה. דאף דהתוס' בסוכה (דף כ"ג ע"ב) כתבו דאי הוה שרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש. לא היה ראוי לקונסו אפי' עבר ותיקן עכ"ל. אפי' הכי הרי בגיטין ל"א ע"א פירש"י במחשבה נותן עיניו בצד זה כו' ואוכל בצד זה כו' והאי דיליף תרו"מ מח"ג לענין אומד הוא דיליף עכ"ל. וכ"כ התוס' ד"ה כך ונראה דלא פליגי רבנן עלי' דאבא אלעזר בן גמלא אלא לענין אומד אבל במחשבה לא פליגי דהא קרא כתיב כו' עכ"ל ובד"ה ובמחשבה כתבו ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכ"ע אפי' בכל המעשרות דלא כתיב ונחשב דשרי בכ"מ אעפ"י שעתה אין מפריש כלום כו' וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עינו בצד זה. אמאי אין מגביהין תרומות בשבת והא תנן בשבת קמ"א ע"ב רי"א מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך הגמ' שם קמ"ב ע"א והא מתקן ומשני דסבר כר' שמעון בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה כו' וה"נ אפשר במחשבה וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן, אבל תחילת