תשובה שלמה - א לד

וא"כ א"א לומר בחלות תודה דנתן בהן מלח כשנמס במים דאז הוה מי מלח וזה א"א

ובשער המלך פרק ה' הל' י"א מהל' איסורי מזבח הקשה וז"ל ועיין בהרא"ש פרק כל שעה שכתב וז"ל ויש מביאין ראיה מחלות תודה כו' דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה לייתו ראיה מכל המנחות דכתיב בהו מצות תאפינה ואע"ג והיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראייתם דאכתי תקשה ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס"ל דשאני כהנים דזריזים הם א"כ בחלות תודה ג"כ איכא למימר הכי וצ"ע עכ"ל. הנה זה פשוט דלהכי לא מייתי הרא"ש ראי' מכל המנחות משום דכהנים זריזים הם. אבל גבי חלות תודה ל"ל כהנים זריזים הם עי' בנדה דף ו' ע"ב מעשה בשפחתו של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה כו' מאי תרומה תרומת לחמי תודה. ומשמע מזה דאין צריכים כהן לתלות תודה ומשו"ה א"א למימר גבייהו כהנים זריזים הם

סימן טז שאלה. אם דלג יום אחד ולא ספר בו ספירת העומר אם יספור שאר הימים בברכה או לא

תשובה. דבר זה במחלוקת שנויה. דבהלכות גדולות כתב שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו וכן פסק באור זרוע ח"א סי' שכ"ט. ורב סעדיה גאון ורב האי גאון והתוס' במנחות דף ס"ו סוד"ה זכר למקדש חולקים ע"ז וס"ל דבשאר הלילות יברך. אלא דאם שכח ולא ספר בלילה הראשון בזה דעת רב סעדיה גאון כבה"ג וכן פסק רב עמרם גאון והריא"ג ז"ל. כ"כ בכל בו סי' נ"ה. ובטעמם בזה עיין מש"כ בב"ח או"ח סי' תפ"ט. והבית יוסף כתב שם וז"ל והר"ן כתב בסוף פרק ערבי פסחים בשם מר יהודאי דמאן דלא מני עומר בלילה קמא לא מני בשאר לילות פירוש משום דבעינן תמימות אבל בשאר לילותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל. ומשמע דרבינו האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום. אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר דלא יברך. אלא שרבינו כתב שדעת רבינו האי כדעת ר"י ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה מצוה בפ"ע היא ודאי אפי' אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות עכ"ל. אך ממה שכתב בכל בו שם מבואר שדעת רבינו האי גאון מפורשת כדעת ר"י שז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב אי משום דבעינן תמימות שכת בשאר הימים נמי חסר מן המנין והלכך אם שכח סופר יום שלאחריו דמצוה לממני יומי עכ"ל. הרי דכתב מפורש כדעת הר"י דאף אם שכח ולא נזכר ביום מ"מ סופר ימים שלאחריו. וכן מבואר בבעל העיטור סוף הלכות מצה ומרור בשם רב האי גאון ז"ל. ובשו"ע או"ח סימן תפ"ט סעיף ת' פסק כבה"ג דאם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר הימים בלא ברכה

וראיתי בספר בית הלוי ת"א סי' ל"ט וז"ל ונסתפקתי דהא קיי"ל מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ומצוה דשבועי הא הוי רק בכל יום שנשלם בו השבוע שימנה כמה שבועות הם לעומר וא"כ אם דלג ביום שלא נשלם בו השבוע נהי דהפסיד מנין הימים מ"מ מנין השבועות לא הפסיד עדיין ובכל יום כשנשלם בו השבוע אפשר דיכול לברך עכ"ל, ולענ"ד נראה בזה דהנה בטעמי' דבה"ג דס"ל דאם חסר יום אחד שוב אינו סופר בברכה משום דכתיב תמימות. וגבי שבועות הוא דכתיב. דהא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. ואדרבה בשביל השבועות הוא דאם חסר שוב אינו מונה. אבל משום ימים לחודייהו היה מונה אף אם חסר לספור יום אחד. וכן מורה לשון הכל בו שכתב וז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב אי משום דבעינן תמימות שכח בשאר הימים נמי חסר המנין והלכך אם שכח סופר יום של אחריו דמצוה לממני יומי עכ"ל. והיינו דאף דמשום שבועי כתיב תמימות ומשחסר אין כאן תמימות. אבל משום יומי לא בעינן תמימות והא מצוה לממני יומי. ובאמת כבר כתב הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון ז"ל דמקיים תמימות בשבועי. דהיינו שבכל משלם שבועי כשאומר חשבן השבוע מקיים שבע שבתות תמימות תהיינה ולדידי' אה"נ הא מפורש ס"ל דאף אם שכח ולא ספר שסופר גם בשאר יומי בברכה ובסברת בה"ג נ"ל דס"ל כהנך ראשונים דסברי דהא דאמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי היינו בכל יום ויום צריך לממני יומי ושבועי. וא"כ כיון דבכל יום צריך לממני גם שבועי וגבי שבועי בעינן תמימות ומכיון שחסר יום אחד אין כאן תמימות

עוד כתב וז"ל ומצאתי ברבינו ירוחם בנתיב ה' חלק ד' שהקשה למה אין מברכין שתי ברכות כיון דהן שתי מצות וכמו בתפילין של יד ושל ראש ותירץ דכתיב שבעה שבועות תספר לך מיום הביאכם ומשו"ה לא הוי מצוה מהתורה בשבועי רק בפני הבית ובזה"ז הוי שבועי רק זכר למקדש, אבל ימים גם בזה"ז הוי מן התורה ומשו"ה לא מברכין רק ברכה אחת על ימים לחודא ולדידי' דברינו הנ"ל נדחין עכ"ל וכונתו דכיון דעיקר ספירה לדידי' הוי רק יומי ושבועי רק זכר למקדש א"כ אין הברכה על שבועי ומשו"ה כיון שחסר יום אחד לא שייך לומר דיברך על השבועות. אך המעיין ברבינו ירוחם יראה דהוא הסכים לדברי ר"י דאם חסר יום אחד סופר שאר הימים בברכה. ואדרבה מדס"ל דהשתא מצוה לממני רק יומי א"כ מהאי טעמא נמי לא אכפת לן אם חסר יום אחד דהא תמימי בשבועי הוא דכתיב. ואף להנך דס"ל דתמימות קאי איומי היינו אכל יומי שהתחיל למנות מבערב ועי' מנחות דף ס"ו ועי' מה שכתב בביאור הלכה סי' תפ"ט, אך לדידן דפסקינן דמצוה לממני יומי ושבועי בכל יום ויום שפיר פסק המחבר דאם שכח ולא ספר יום אחד סופר שאר יומי בלא ברכה

ונ"ל עוד בזה. דהנה הא דכתב רבינו ירוחם שהן שתי מצות והן כתפילין של ראש ושל יד. הנה הרמב"ם בספר המצות מצוה קס"א כתב בהפך וז"ל שם וכמו שמצות מנין השנים והשמיטה מצוה אחת כמו שבארנו כן ספירת העומר מצוה אחת וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת ואל יטעך אמרם מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהן שתי מצות. כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה כו' והראי' הברורה על זה היותנו מונים גם כן בכל לילה שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו עכ"ל. והנראה בזה דבה"ג ס"ל כהרמב"ם דספירת יומי ושבועי היא מצוה אתת. אך כל אחת היא חלק מחלקי המצוה וכיון שחסר יום אחד ואינו יכול לקיים למנות שבועי הרי שוב אינו יכול לקיים חלק זה מהמצוה ומפני זה אינו יכול לקיים כל המצוה כולה

ומה שמסיק בספר בית הלוי וז"ל הא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא ונדון דידן הא לא גרע מזה. ולכאורה יכול לברך דאע"ג דלדעת רבינו ירוחם אינו יכול לברך. מ"מ הא רוב הפוסקים