תשובה שלמה - א לג

וזהו שאמרו בירושלמי וכולהו ע"י מיא עכ"ל. מזה נראה דדעת הגאונים היא דמי פירות עם מים אינם כ"א נוקשה: ידידו דו"ש חיים פישל עפשטיין החופ"ק הראזאווא יע"א: סימן טו

כתב הרא"ש בפרק כל שעה סימן כ"ד ובאשכנז נהגו שלא ליתן מלח בעיסת מצה ויש נותנים טעם למנהג מהא דאמרינן שבת (דף ע"ט) שלש עורות הן מצה דלא מליח ולאו ראי' היא דעור שאינו מתוקן כהלכתו קרי ליה מצה כעיסה שלא נגמרה בחימוץ. ויש אומרים משום דמליחה כרותח מידי דהוה אחמי חמה שאין לשין בהם גם הכי נמי המלח מחמם קצת, ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חימוץ מהכא ותיקא במילחא ומשחא שרי ולאו ראיה היא דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים. אבל אם נילושה במי פירות המלח לבדו אינו גורם החימוץ. ויש מביאין ראיה מהא דתנן (דף ל"ה) חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם אעפ"י שבודאי יש מלח בהן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. וטעות הוא בידם דאין נותנין מלח אלא בדבר הקרב על גבי המזבח כגון אברים ופדרים וקומץ עכ"ל הרא"ש ז"ל

והנה ראיה ראשונה מהך דשבת (דף ע"ט) מצה דלא מליח הלא היא כתובה במרדכי סוף פרק כל שעה סי' תקצ"ד ובעל קרבן נתנאל כתב להוכיח דאין מזה ראיה דהא קתני דלא קמיח ולדבריהם אין ליתן קמח בעיסת מצה עכ"ל וכן הקשה בפ"ח. ודבריהם אינם מובנים דאי כונתו דלאחר שהיא מצה אין ליתן קמח לדבריהם הא באמת לדברי הכל אין לתת קמח בעיסת מצה עיין באו"ח סי' תנ"ט. ואם כונתו דאף בדיעבד יש לאסור אם נתן קמח לא היה לו לסתום אך לבאר דכונתו היא דהיה לנו לאסור בדיעבד לדבריהם. ואם נאמר דכונתו דכשם דהתם הוא לא קמיח כך אין לעשות עיסה של מצה מקמח וכי יעלה על הדעת דמפני שאין שם קמח ע"כ נקרא מצה. אלא דכונתם היא שלכן נקרא העור מצה כשלא מליח ולא קמיח. מפני שכשמעבדין אותו במלח או בקמח אז נותנים בו טעם. דהמלח מבליע בהעור טעמו והקמח שנתחמץ מבליע בו טעם החימוץ ועי"ז נתעבד ועי' בפסחים (דף מ"ה ע"ב) גבי עריבת העבדנין. ומזה מביאין ראיה דכיון דעור שאין בו טעם מלח וטעם חימוץ נקרא מצה, אך כשיש בו טעם מלח אף שאין בו טעם חימוץ נקרא חיפה. דהיינו מליח ולא קמיח. ש"מ דבמצה אין לתת בה מלח דבשביל שחסרים לה שני הטעמים נקראת מצה וכיון שיש בו אחד מן הטעמים או טעם מלח או טעם חימוץ שוב אינו נקרא מצה. אך הרא"ש ז"ל השיב ע"ז דלא מפני שאין בו אלה הטעמים נקרא מצה אלא מפני שאין מתוקן קרי ליה מצה. ואפשר דזה התיקון. היינו נתינת מלח במצה. לא מעלה ולא מוריד

ועלה דהביא הרא"ש ראיה משום דמליח כרותח. כתב בפרי חדש דאינה ראיה דזהו דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו אז הוא כרותח. אבל אם נאכל מחמת מלחו אינו כרותח. וכבר כתבו לדחות דבריו דנהי דכשאינו [אינו[ נאכל מחמת מלחו אינו כרותח. אבל מ"מ מחמם קצת והא הרא"ש כתב ג"כ דהמלח מחמם קצת

אלא דיש להבין בהא דאמרינן דמליח הרי הוא כרותח. אם הכונה היא דמליח יש לו רק דינו של רותח. דהיינו כשם שרותח מפליט ומבליע הוא מליח ג"כ מפליט ומבליע. אבל בטבעו אינו מחמם. או דלמא דהכונה היא מליח כרותח היינו שהוא ממש רותח ומחמם. ומהראיות שמביא במרדכי מבואר דמלח מחמם. מהא דאמרינן בבבא בתרא (דף י"ז) מרחיקין מלח מן הכותל. וגם גבי הטמנה בדבר שמוסיף הבל אמרינן בשבת (דף מ"ז) אין טומנין במלח כ"ש בעיסה שמוסיף תום עכ"ל המרדכי

אך ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה סימן רכ"ד שלא כתב כן וז"ל שאלה אם מותר ליתן מלח בעיסה בפסח אם לאו משום דמליח הרי הוא רותח. תשובה מסתברא לי שהוא מותר ולא אמרו מליח כרותח להחם אלא להבליע ולהפליט ציר ורוטב ודם שבבשר וכן להבליע הדם בכלי שנמלח בו הבשר בפינכא דר' אמי. אבל לא להחם ולהחמיץ העיסה בחומו ותדע שהרי עשו המליח לכלל דברים אלו כרותח דצלי, ואם מלאו קנקנים של יין נסך במלח אינן נכשרין בכך אעפ"י שחם האש המועט מכשירן אם חממן קצת עד שנתרפה זפתן. אלא שלא לכל דבר עשו את המליח כרותח עכ"ל הרי דהרשב"א ס"ל דהא דאמרי' מליח כרותח הוא דוקא לענין להפליט ולהבליע אבל לא לחמם ולהחמיץ. ולכאורה תקשה לפ"ז מהראיות שמביא המרדכי מהא דמרחיקין המלח מן הכותל ומהא דאין טומנין במלח דמוסיף הבל דמזה מוכח דמלח מחמם ג"כ וכיון דמחמם הרי הוא מחמיץ

והנראה בדעת הרשב"א ז"ל דמהא דהטמנה לא תקשה דנהי דמלח אינו מחמם. אך מחמת חריפותו הוא מוסיף חמימות בדבר מחומם ועי' מש"כ הט"ז באו"ח סי' שי"ח ס"ק י"ג. והנה בבבא במרא דמשמע דמלח מוציא הבל אף בדבר שאינו מחומם דהא התם לא מיירי בדבר מחומם כדאמרי' התם (בדף י"ט ע"א) דמחמימי חיים ומקרירי קריר ועי' פירש"י דמחממי חיים כשנותנין בו דבר חם הוא מתחמם וגבי הטמנה מחמימי הוא. אבל גבי כותל קריר עכ"ל. אפשר דהרשב"א יפרש דמלח אינו מוציא הבל. אך מלקה הקרקע או את הכותל וכמו שכתבו התוס' שם דף י"ט ע"א ד"ה משום דמשתכי לפי פיר"ח גבי סלעים וע"ש בדף י"ח ע"א הא קמ"ל דהני קשו לכותל ועי' גירסת מהרש"ל ובמהרש"א שם

ועפ"י הדברים האלה ניחא מה שראיתי בשם ספר כסא דהרסנא סי' ל"ד שהקשה עלה דאיתא בזבחים דף מ"ו ובמנחות דף כ"א אברים שצלאן והעלן ע"ג המזבח אין בהם משום ריח ניחוח. והקשה דהא קרא כתיב על כל קרבנך תקריב מלח ומליח היא כרותח דצלי אלמא דגם רותח דצלי מהני ומקרי ריח ניחוח עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אליבא דהרשב"א לק"מ. דנהי דמליח היא כרותח היינו לענין להפליט ולהבליע. אך אין מליחה מחממת הבשר דנימא דתו לא מסקי ריחא

ועלה דכתב הרא"ש שיש מביאין ראיה מהא דתנן בדף ל"ה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם אעפ"י שבודאי יש שם מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ובספר שו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קכ"ג כתב עלה דהקשה הפר"ח דמליח. הרי היא כרותח היינו דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו. ותמה ע"ז דאלו נתן מלח במים ונמס בתוכו ושוב לש עיסה באותן המים שפיר י"ל שאין המים מרותחים ע"י המלח. כיון שהי' נאכלים מחמת מלחם לא מיקרי רותח. וכל זה כשנתן מלח במים ונמס בתוכם. אך מלח בקמח או בעיסה הלא לא יכחיש אדם שהגרגיר מלח בעצמו רותח כי הוא אינו נאכל מחמת מלחו ובמקום שהוא בעין בעיסה הרי מחמם מקומו ומחמיצו באותו מקום כו' וכן לק"מ מחלת תודה דמייתי תרא"ש עכ"ל. וכונתו דמשו"ה אין מחמיץ המלח בחלת תודה משום דנמס כבר במים מקודם שנתן בעיסת חלת תודה, אך לענ"ד דבריו אינם מובנים דהא הנך דמביאין ראי' מחלת תודה הוא משום דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. והא אמרי' במנחות דף כ"א ע"א אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח. ובספר לקוטי הלכות בזבח תודה שם כתב ומסתברא דזהו לעיכובא דלא מקרי מלח עכ"ל