תשובה שלמה - א לא

משא"כ בנוקשה דאף דהוה דאורייתא. מ"מ אינה בכרת וצריך הוא לבטיל בס'. הנה קושיא זו כבר כתובה בספר עונג יו"ט סי' ל"ח. אך נפלאתי דהא כבר הקדימם בקושיא זו אא"ז בעצמו בנו"ב. שכתב שם וז"ל ואפי' לדעת מהרי"ל שהביא המג"א שם דיהיב טעמא דחמץ במשהו משום כרת ואף אם נוקשה דאורייתא, מ"מ אכתי כיון שהוא רק באזהרה ואין בו כרת בטל בס' וא"כ י"ל דמי פירות ומים לא הוי רק נוקשה ובטל בס' אף שהוא אסור מה"ת. נלענ"ד דלדידן דס"ל דנוקשה מדרבנן ע"כ מי פירות עם מים חמץ גמור הוא כו' ומסיק שם וא"כ לדידן דקיי"ל נוקשה מדרבנן א"כ בודאי מי פירות ומים חמץ גמור הוא ואפי' כרת איכא ואסור בודאי במשהו עכ"ל. מזה יראה כת"ר שהוא בעצמו היה קשה לו כן ותירץ דהכא במי פירות ומים איכא כרת דלא חשיב נוקשה לדידן

עוד הקשה כת"ר על עיקר דעת הפוסקים שפסקו דנוקשה הוא מדרבנן. מהך דחולין (דף כ"ג) בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו כו' מאי ספיקא הוי ונפיק ממה נפשך או דלמא בריה הוא ולא נפיק. וכיון דר' זירא מספקא ליה מאן יהא דעתו רחבה למפסק דהוה רק איסור דרבנן. ועוד הקשה איך מדייקו הראשונים מהך דר' יהודה דאמר שיאור ישרף ואוכלו פטור דהוה מדרבנן. דלמא אוכלו פטור משום דספקא הוא עכ"ל. וכבר נשמעו קושיות אלה בין החיים בקרבן נתנאל פסחים פרק ג' סי' א' ובפרי מגדים בפתיחה להלכות פסח ובספר מקור חיים סי' תמ"ב ס"ק א' ובשו"ת עונג יו"ט סי' ל"ח

והנה שם בעונג יו"ט כתב וז"ל ונראה לי דספקא דר' זירא אידחי מסתמא דהש"ס במנחות (דף נ"ג) דפריך הש"ס התם גבי מנחות דתנן כל המנחות באות מצה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור. ופריך שיאור דמאן אילימא דר' מאיר לר' מאיר הא מדלקי עלה חמץ גמור הוא. אלא שיאור דר' יהודה לר' יהודה. ומשני התם מצות תהי' הכתוב קבעו חובה ומדפריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י הרי מוכח דשיאור דר' יהודה בריה הוי. דאי נימא דלר' יהודה מספקא לי' בשיאור אי חמץ הוה אי מצה. א"כ א"א לומר דקרא אתי לאפות שיאור דהא אי חמץ הוה אסור במנחה דליכא ספיקא קמי' שמיא. וכיון דבסוגיא זו מוכח דלר' יהודה בריה הוה פסקינן הכי דהוי ברי'. וכיון דאינו לוקה לר' יהודה איסור תורה נמי ליכא לשיטת הני רבוותא עכ"ל והנה אף דלא סתמא דהש"ס התם קמותיב ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור. אלא רב חסדא הוא דקא מותיב הכי. מ"מ אפשר דאידחי ספיקו של ר' זירא מפני פשיטותו של רב חסדא. אך מ"מ ליכא למידחי הך דר' זירא מהתם דאפשר דרב חסדא מותיב לפי מה דמספקא לן להאי גיסא אי נימא דבריה הוה. והא הך תהיה דקבעו חובה לא להכי לבד איצטריך דנימא דקמי' שמיא ליכא ספיקא להקשות דא"א דקרא אתי להכי לעיכובא. דהא לכמה דברים אחרים איצטריך כמבואר בסוגיא דהתם

אך לענ"ד נראה לתרץ דלר' זירא דמספקא לי' בדר' יהודה גבי שיאור אי חמץ אי מצה הוא. היינו רק גבי שיאור. שהתחיל להתחמץ אבל לא נגמר חימוצו עוד כראוי בהא מספקא ליה. אבל אטו מי לא מודה דיש חמץ נוקשה דאינו נכנס כלל בגדר הך ספק. דהא הנך דחשיב שם בפסחים ריש פרק אלו עוברים תכשיטי נשים ואינך דקחשיב שם. שהם בודאי בריה מין חמץ בפני עצמו והיינו נוקשה. ולפ"ז לא תקשה כלל מהך דר' זירא. דהוא מספקא לי' רק בשיאור. היינו שנתחמץ ולא נתחמץ כראוי עוד ועתיד הוא להתחמץ כראוי. אפשר דכבר נחשב לחמץ גמור. או אפשר דכיון דלא נתחמץ עוד כראוי נחשב עוד למצה. אבל הנך מינים דזהו עיקר חימוצם ואעפ"כ אינם חמץ גמור זהו בודאי בריה בפני עצמה ונוקשה מקרי. בהא לא מספקא לי' לר' זירא וזה הוה מדרבנן. וא"כ לא תקשה כלל אמאי נוקשה הוה מדרבנן הא ר' זירא מספקא ליה. דר' זירא לא מספקא ליה בנוקשה כלל. וגם הא דהקשו איך מדייקו הראשונים מהך דר' יהודה דאמר שיאור ישרף ואוכלו פטור דהוה מדרבנן דלמא אוכלו פטור משום דספקא הוא. אומר אני דלא קשה. דהא ר' זירא נמי קאמר או דלמא בריה הוה ולא נפיק. וא"כ מספקא ליה נמי לר' זירא דלמא לר' יהודה הך שיאור הוה בריה ולא ספק ואעפ"כ קאמר ר' יהודה דאוכלו פטור ש"מ דהוה מדרבנן אם בריה הוה. ודכותי' בנוקשה דלא מספקא ליה בהא כלל הוא מדרבנן

ועלה דכתב אא"ז בנו"ב להוכיח מהא דמנחות (דף נ"ז) דמים ומי פירות הוי חמץ גמור דקאמר התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' עקיבא. ופריך התם מנחת נסכים מי פירות הם. ומשני אומר היה ר' עקיבא מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה. וא"כ איך מרבה לה קרא לחימוץ הא מים ושמן דמנחה הוו מי פירות ולא מקרי חמץ אלא נוקשה וע"כ או דנוקשה דאורייתא או דמי פירות עם מים הוה חמץ גמור. וכה"ג כתב ג"כ בשער המלך הל' חו"מ פרק ד' הל' ח'. וכתב עלה בספר עונג יו"ט וז"ל ולכאורה לא הבנתי ראייתו דהא אפשר לפרש דכיון דמנחת נסכים מגבלה במים ואין המים פוסלים את המנחה. וא"כ משכחת לה חימוץ שנתן המים לתוך המנחה קודם שנתן לתוכה השמן והוי חמץ גמור ואשמעינן קרא דעובר עלה משום כל המנחה אשר תקריבו כו' עכ"ל. ודבריו אינם מובנים. דאיך יגבל תחילה במים קודם שיתן השמן הא צריך לתת השמן בכלי קודם שיתן הסולת כמבואר במנחות (דף ע"ד ע"ב). וא"כ שוב א"א להיות במים בלבד בלא השמן, ולכאורה אפשר לומר דהא קיי"ל דאם לא בלל כשר ורק יציקה מעכבת כמבואר במנחות (דף י"ח). א"כ אפשר דבדיעבד נתן בה מים וגבלה קודם שנתן בה שמן, הן אמת שיש לחקור אם נתינת השמן בכלי מעכבת או לא. דלכאורה ממה שכתב רש"י שם במתני' ד"ה לא בלל כשר וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה וביציקה דאי חיסר שמנה אמרו בפ"ק (דף י"א) פסולה עכ"ל. משמע דנתינת השמן מקודם מעכבת. ואף דממה שכתב רש"י בד"ה עיכובא משמע דלימוד העיכובא הוא רק על יציקה אבל לא על נתינת השמן בכלי קודם הסולת. אפשר לומר דהא אמרי' שם בדף י"ח ע"ב דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וא"כ אם לא נתן שמן בתחילה הרי אינה ראויה לבילה דבלא שמן א"א לבלול וממילא ידעינן דנתינת השמן מעכבת. אלא שראיתי בספר מנחת חינוך מצוה קט"ז כתב וז"ל ונראה דגם מתן שמן קודם בכלי ג"כ אינה מעכבת רק יציקה מעכבת והא דאינה מעכבת מיירי מ"מ שנתן כל הלוג שמן רק לא בלל או לא נתן קודם אבל אם לא נתן כל הלוג הוי חסר שמנה ופסולה רק בנתן כל הלוג ולא היתה יציקה פסולה ובלא בלל או לא נתן השמן קודם כשר עכ"ל. ואפשר דלא תקשה הא צריכה להיות ראויה לבילה דאפשר דנקראת ראויה לבילה דהא ראויה לתת עליה שמן ולבלול, אך מ"מ אם נימא דמגבל במים קודם נתינת שמן לתוכה א"כ משעת גיבול שוב אינה ראויה לבילה ובילה מעכבת דהא קיי"ל כחכמים במנחות (דף ע"ה) דבוללן סולת וכיון שמגבל במים שוב אינם סולת. ומשום הכי אי אפשר לומר דנותן המים קודם לשמן ומגבל במים לבד. ועיין במנחות (דף נ"ג ע"ב) תוד"ה אין מחמיצים מה שמוכיח ר"ת מזה דאם איכא מים בהדי מי פירות מחמיצים. ולדבריו אין מזה הוכחה

ועוד יש לדחות דבריו דהא אין חייבים על חימוץ מנחה כ"א לאחר שנתקדשה כמבואר שם דאי מידת יבש לא נתקדשה לא לקי על חימוץ לחם הפנים משום דתנור מקדשם ואז א"א עוד לבא לידי חימוץ. והא במנחות (דף ח')