תשובה שלמה - א כט

טמאים ונגבו ונפלו לאויר כלי חרס לא טמאוהו נפלו לתנור והוסק נטמאו שסוף משקה לצאת בד"א במשקין קלים. אבל בחמורים כגון דם הנדה ומימי רגליה אם היו יכולים לצאת והקפיד עליו שיצא הר"ז מטמא התנור אעפ"י שלא הוסק: ואם אינו מקפיד עליו אינו מטמא עד שיוסק ויצא המשקה. וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאין שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. אבל בישנה טהור. איזו היא ישנה לאתר י"ב חודש. ואם ידוע שיצא ממנה משקה בשעת היסק אפי' לאחר ג' שנים נטמא התנור כשיוסק עכ"ל. דלכאו' קשה דמשמע מלשינו דרק היכי דבמשקים חמורים היכי דמקפיד משערינן אם יכולים לצאת אם לא. אבל במשקין קלין שאינן מטמאים עד שיוסק התנור לא משערינן כלל אם יכולים לצאת, וא"כ אם אינם יכולים לצאת כלל אמאי טמאים כשיוסק. הא אף בהיסק אינם יכולים לצאת ואמאי מטמאין. והנה החכם צבי כתב בתשובה סי' ע"ה שכלי שבלע איסור ששהה י"ב חדש חוזר להתירו. שטעם האיסור נעשה כעפרא. והקשה על זה מהא דאיתא במס' כלים פרק ט' משנה ה' חרסין שנשתמש בהם משקין טמאים ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא כו' וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור כו' והרי בחרסין לא מהני יישון. ותירץ שם בחכם צבי דזהו דוקא לענין טומאה אבל לענין איסור כעפרא חשיב. ובפרי מגדים הקשה ע"ז הרי עכ"פ ראינו שבגפת שהוא בעין נתייבש ביב"ח אבל לא בחרסין דלא שליט בה אוירא

והנראה לענ"ד בזה עפ"י מה שכתבתי לעיל ההבדל בין חמץ לשאר איסורין. שדבר שנתחמץ נעשה גוף האיסור ובשאר איסורין אינו רק שנבלע בו איסור. וכן גם נ"מ בין איסור לטומאה היא ג"כ כחמץ שנבלע במצה. שאם טומאה נבלעה בדבר אחר כל הדבר נעשה גוף האיסור דהיינו שהוא ג"כ נעשה טמא. וכן גם בנגיעה לבד נעשה ג"כ גוף הטומאה לפעמים. והנה באמת גבי כלי יין נסך דקיי"ל ביור"ד סי' קל"ו שאף שנתן לתוכן תוך י"ב חדש מים אין בכך כלום, היינו דאנן רק בתר היין קמשגחינן לי דמן היין עבר זמן י"ב חדש כבר כלה כל לחלוחית היין. אף שעוד יש בהכלי לחלוחית המים אבל אין לחלוחית המים אוסרת. אבל בטומאה אינו ק דהנה ע"כ סתם כלי משתמשין בו תדיר ובולע תמיד ולכן אם חרסין אלה בלועים ממשקים טמאים. ואח"כ נבלעו בהם מים אחרים. אז אף שעבר זמן י"ב חדש מבליעת המשקין טמאים. מ"מ הא המשקין שבלעו אח"כ ג"כ נטמאו והם עוד לא נתהוו לעפרא שעוד לא עבר זמן י"ב חדש מבליעתן. והנה אף שטומאה בלועה אינה מטמאה כדאמרינן בחולין (דף ע"א ע"ב) כגון שבלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה דלא מטמיא לה מטמאה לטהורה וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק כ"ה הל' י"ב. מ"מ הא כתב הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק כ' הל' ה' אין בלועין נצלין אלא בבטן נפש חיה כמו שביארנו אבל הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינן נצלין. וכן כתב ג"כ בהלכות כלים פרק י"ד הל' ד'. וא"כ בחרסין מסתמא שוב אח"כ ג"כ בלעו משקים ונטמאו המשקין האלה מהמשקין טמאים שבלעו מקודם אבל בגפת ע"כ לא בלעי דבכלי דמשתמשים בה משקים ואפשר דהיו בה יותר, ממעת לעת ובלעי. משא"כ בגפת. ולכן בגפת כיון דבודאי אין בהם משקים אחרים. א"כ ישנים לאחר י"ב חדש אין בהם לחלוחית בודאי והתנור טהור. אבל חרסין נהי דמזמן בליעת המשקין טמאים עברו י"ב חדש. הא אח"כ שוב בלעו ג"כ משקים והנך משקים ג"כ נטמאו. לכן ל"ל דלאחר י"ב חודש כלה הלחלוחית שבחרסין. וא"כ באיסור שפיר כתב החכם צבי דלאחר י"ב חודש כלה הלחלוחית. ואם תוך י"ב חודש בלע שוב דבר אחר אם נימא בהא חתיכה נעשה נבלה באמת גם החכם צבי יודה דאסור כמבואר בתוספות ע"ז (דף ע"ו ע"א) ד"ה בת יומא בשם ספר התרומה. אך אם לא בלע עוד תוך י"ב חדש. אמרי' דכלה כל הלחלוחית ונעשה כעפרא בעלמא. וזהו מה שמתרץ הח"צ דזהו דוקא לענין טומאה ולא תקשה ג"כ קושית הפמ"ג

ומעתה מדוייק לשון הרמב"ם דגבי משקים שמטמאים טומאה קלה שמטמאים התנור רק אחר היסק לא אכפת לן אם אפשר לצאת גוף המשקים הטמאים אם לא היינו אם עברו י"ב חודש מיום שבלעו החרסין את המשקים הטמאים כיון שסוף סוף שוב בלעו עוד משקים אחרים שנטמאו מהמשקים הטמאים ושוב מטמאים התנור לאחר היסק. אבל במשקים טמאים טומאה חמורה שמטמאים גם קודם היסק היכי שמקפיד עליהם שיצאו. אז ע"כ משגחינן אם יכולים לצאת היינו אם עברו י"ב חודש מבליעתם. דאף שאח"כ בלעו החרסין משקים אחרים והמה נטמאו ויצאו לאחר היסק. אך המה מטמאים רק טומאה קלה. אך אותם שמטמאים טומאה חמורה] שוב אין יכולים לצאת כיון שעברו י"ב חודש מזמן בליעתם. וא"כ קודם היסק אינו טמא. אך לאחר היסק שיצאו המשקים האחרים שג"כ נטמאו אז התנור טמא. שגם מטומאה קלה הוא נטמא

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף פ"ה ע"א) אבר שיצא מקצתו חותך כו' הא קמטמא ליה טומאת סתרים היא וטומאת סתרים לא מטמיא. א"כ הכי נמי הוה טומאת סתרים מה שנגעו המשקים שנבלעים אח"כ בתוך החרסין במשקים הטמאים. די"ל דזהו דוקא בגוף הבשר שנוגעים זה בזה הוה טומאת התרים. אבל דבר שנבלע בתוכו לא הוה טומאת סתרים כי אם בלוע כמובן. וראי' לזה ממה שכתב רש"י בפסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה קסבר כו' וכשנטמא הזג לא נטמא משקה כו' דלאו אוכל דכותי' חשיבי כו' וטומאת משקים נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה עליו שם משקה מעולם כו' עכ"ל משמע דאי הוה שם משקה עליו היה מטמא ולא היה נחשב למגע סתרים

ועוד עלה על דעתי לומר באופן אחר. דהנה בלשון הרמב"ם יש לדקדק דגבי חרסין כתב נפלו לתנור והוסק נטמאו. וגבי גפת כתב וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאים שהוסק בה התנור נטמא. דהאי בה לכאורה מיותר דהול"ל וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאים שהוסק התנור נטמא. אלא הנראה לענ"ד. דהנה ידוע דכל דבר גוש בעולם יש בו גם כן לחלוחית מצד עצמו. וכ"כ הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ד' הל' ב'. והלחלוחית הזאת נטמאה בהמשקין טמאים. ולכן נ"מ טובא בין חרסין לגפת. שגפת, האש שורפו כולו ולכן הלחלוחית שבו ג"כ נשרף באש. מה שאין כן אם יש בו עוד ממשקים אחרים טרם שנתיבש שזה אין האש שורף. וכמבואר במס' מכשירין פרק ד' משנה י' ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד ופי' הרע"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע לצאת מחמת ההיסק. דבעצים שהאש שולטת בהם ונאחז בהם האור כלין המשקים לתוכן. ואין יוצאין לחוץ כשמסיקן בתנור עכ"ל. ומבואר ג"כ ביור"ד סי' צ"ב סעיף ו' דאם נפל טפה נגד האש האש שורפו ומיבשו. ודוקא דבר מועט אבל אם נפל הרבה אינו שורפו. מה שאין כן בחרסין שאין האש שורף החרסין ולכן ג"כ אינו שורף הלחלוחית שבו מצד עצמו אך מוציאו ומטמא התנור. שוב ראיתי שכיוצא בו כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל בפי' למכשירין. ולכן במשקים חמורים כתב הרמב"ם אם היו יכולים לצאת. משום דלאחר י"ב חודש לא יצאו עוד כיון שכבר כלו. ולכן לא נטמא התנור טרם הוסק. אך כשהוסק נהי דהמשקים חמורים אינם עוד. אך הלחלוחית שמצד עצמן יוצאת ע"י היסק והן נטמאו ע"י משקים חמורים כדכתיבנא לעיל ולכן התנור טמא. ועל כן דקדק הרמב"ם וכתב גבי תרסין נפלו לתנור והוסק. היינו שהוסק בעצים ולא בהחרסין. דהחרסין אינן נשרפין אלא מתיבשים. אבל גבי גפת כתב וכן בגפת חדשה הבאה ממשקים טמאים שהוסק בה התנור. היינו