תשובה שלמה - א כח

ויותר מזה אינו נבלע א"כ אינו נאסר יותר. אבל הכא בתחילה כשבלע כדי נטילה נעשה כדי נטילה זה גוף האיסור והוא מבליע ג"כ יותר להלן ואוסר עוד כדי נטילה. ושוב כדי נטילה זה נשתנה טבעו ונעשה חמץ גמור ואוסר עוד כדי נטילה להלן. ובאופן זה נאסרה כל העיסה אף למאן דמתיר משהו בפסח. כיון דלאו משהו הוא. אלא גוף העיסה נתחמצה באמת באופן זה, ולפי"ז מתורצים בחדא מחתא כל הקושיות שהקשיתי לעיל. דזה שנשתנה טבעו שייך רק בעיסה אבל לא בבשר, דבשר הא לא משתנה טבעו להיות נתחמץ. רק דנאסר מטעם בלוע. ולכן מתורץ הכל דר"ת אף דס"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו. מ"מ ס"ל דהעיסה נאסרת כולה. דלאו מדין משהו קאתינן עלה. דכולה נאסרת כיון דנשתנה טבעה להיות חמץ ובתרנגולת התיר. דהתם לא נשתנה טבעה להיות חמץ ואינה בולעת כ"א משהו. ובזה התיר. ולכן נמי מצריכים המרדכי והמחבר לטעם היפוך השפוד בתרנגולת כיון דבלא זה לא בלפה בכולה יטבעה לא נשתנה לא היו אוסרים אותה בלא היפוך השפוד. משא"כ בעיסה כיון שנשתנה טבעה כולה נאסרת אף בלא היפוך השפוד

ובזה יש לתרץ דבריהם ממה שהביא המרדכי שם שהקשה עליהם רבינו שמשון משאנץ מהך דזבחים (דף צ"ז) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אינו אסור אלא במקום שבלע. אלמא דלא אמרינן נתפשט בכל הרקיק. ה"ה דסגיא בנטילת מקום עכ"ל ולפי מה שכתבתי יש לתרץ דהא בכל מקום רקיקים הם מצה וא"כ לא שייך לומר שיתחמצו בבליעתם זה מזה. רק דהתם מיירי דרקיק פסול נגע ברקיק כשר דהתם אין בו רק מה שבלע מהפסול. אבל טבעו אינו משתנה מנגיעתו. דזה שייך רק באיסור חימוץ. אבל לא באיסור אחר

והנה במרדכי שם הביא מתשובת ר' מנחם המכירי בגרגיר חיטה שמצאו במצה ואסרוה לאותה מצה אבל לא האחרות ולזה דעתי נוטה וזה לא הוה לא כדברי ר"ת ור"י ולא כדברי רבינו שמשון ור' יחיאל מפרי"ש דמר אסר כולן ומר התיר כולן עכ"ל. וטעם ר' מנחם המכירי אפשר לומר משים דכל העיסה הרי היא בחזקתה, ורק המצה שנמצאה בה החיטה יצאה מחזקתה ודמיא להא דמבואר בעירובין (דף ל"ה) נגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים. שכל הטומאות כשעת מציאתן. וכן הוא ברוקח ע"ש בהל' פסח סי' רפ"ט. והא דאסר גם במצה אפויה הא האפיה מעכבת החימוץ י"ל דס"ל דאפשר משנתחממה קודם שנאפה נתחמצה כדי נטילה ומהאי כדי נטילה נתחמצה עוד כדי נטילה. וכדכתיבנא לעיל. עד שנתחמצה כל המצה קודם ששלט האש עד שנאפית

וכמו שכתבו התוספות במנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן וז"ל ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פניו תו לא אתי לידי חימוץ ונפקא מינה למצה של פסח עכ"ל. ובצאן קדשים שם כתב וז"ל ולפי מה דאיתא בירושלמי והובא התם בתוס' שבת דף כ' ע"א ד"ה איבעי' כו' דר"א מודה בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור. וכתבו תוס' התם דמזה משמע דהכא בלחם דשבת סגי בקרימת כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעליא לפ"ז במצה של פסח שלא יבא לידי חימוץ נמי בעינא קרימה מעליא כמו גבי לחם הפנים עכ"ל. א"כ עד שתבא לידי קרימה מעליא אפשר שנתחמצה

ובטעמם של רבינו שמשון משאנץ ורבינו יחיאל מפארי"ש ז"ל נלענ"ד דס"ל כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קע"ו וז"ל שאלה חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם כו' אם מותר חוץ ממקום מגען שהחטה והלחם אינם מפעפעים כו' או דילמא כיון דחמיר איסורא דחמץ לאסור במשהו כדעת הגאונים ז"ל נחמיר גם בזה. תשובה. דבר ברור הוא זה שאילו נגע פת חמץ ואפי' חמה בפת מצה חמה כו' דכל שאינו מפעפע אינו נכנס כלל לפנים מכדי קליפה כו' ואעפ"י שאיסורו של תמץ במשהו כל לפנים מקליפה אין כאן חמץ כלל ואפי' משהו כו' עכ"ל. ולפי שיטתם נמי לפנים מקליפה אין אף משהו חמץ. והא לא תקשה לדידהו נימא דהך כדי קליפה מחמיץ כדי קליפה אחרת וכן מתחמצת כל העיסה. דכבר כתב שם הרשב"א וז"ל שלא כל שיעור חמץ ואפי' דבר מועט מחמיץ כל שיעור עיסה אפילו עיסה מרובה ותדע לך מדתנך שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחמצו ואין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ אלמא לא כל שיעור חמץ מחמיץ. והתם ליכא למימר דבשעות ידועות קאמר כלומר אין בזה כדי לחמץ תוך זמן זה דהתם לאו בשעות קמיירי עכ"ל ולדידהו נמי אין בכח החטה להחמיץ כל המצה ומשו"ה התירו כולה: ובשביל שלא תקשה על ר"ת והר"י ז"ל ולהנך דסברי כותייהו מהא דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנתערבו וחימצו ואין בזה כדי לחמץ כו' אלמא לאו כל שיעור חמץ מחמיץ וכמו שמביא הרשב"א ראי' לדעתו. נראה לענ"ד לתרץ אליבייהו. דהכא בחמץ שאני. דהתם בשאר של תרומה וחולין שחימצו. היינו שחימצו כדי צרכן ובזה בודאי צריך שיעור חימוץ שיחמיץ. ולא כל שיעור חימוץ מחמץ כדי צורך. והתם בודאי בשחימצו כדי צרכן מיירי דאלא"ה מאי הנאה איכא. אבל כאן הא אף שיאור אסור וכל שנתחמץ אף מעט אסור בפסח והא גם ממילא כשמונחת העיסה בלא עסק שיעור מיל מתחמצת בלא שום שאור. וא"כ נהי דהחיטה אין בה שיעור כדי לחמץ חימוץ הראוי כדי צורך. אבל יש בה כדי לחמץ שיעור האסור בפסח

ובחולין דף כ"ג ע"ב איתא בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו. ולכאורה תקשה הא חלות תודה המצה היה נילוש בשמן והחמץ בלא שמן. עיין ברש"י מנחות (דף ע"ח ע"א) ד"ה ולרביעית שמן וברמב"ם פרק ט' מהל' מעשה הקרבנות. וגם חלות חמץ היו גדולות פי שלש משל מצה. ואיך אפשר למייתי דיהיה יוצא ממה נפשך. ואף דמקשה שם הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא דליתי מצה כו' הא מסיק הרי עלי חלה לתודתו של פלוני. וסו"ס האיך מביא דאי חמץ הוא צריך להיות בלא שמן ואם מצה היא צריך להיות בשמן. ונלענ"ד דהכי קמבעי ליה דיביא שני מינים מין אחד בלא שמן ואחד. עם שמן ושני המינים הם שיאור ואי ספיקא הוה יצא ממ"נ באחד מן המינים. והא דכתבו התוס' שם סוף ד"ה ואי דר"מ דהא דאמרינן במנחות (דף נ"ד) דאין מחמיצים בחמץ נוקשה כ"א בחמץ גמור. היינו לכתחילה אבל בדיעבד לא צריך חמץ גמור. ולכאורה אין מכאן הכרח לפי מה שכתבתי. דכיון דבמביא שני מינים מיירי א"כ אותו מין שהוא בלא שמן שהביא לשם חמץ אפשר דהניח בו חמץ גמור. אך העיסה לא הספיקה עוד להחמיץ כראוי והיא עודנה שיאור. ולפי מש"כ לעיל דחמץ אינו כשאר איסורים. כ"א גוף העיסה נשתנה בטבעה ונתהוה לחמץ. וכיון דהוא צריך לאפות מקודם החלות. א"כ בשעת אפיה קודם שקרמו פניה משנתחממה נבלע מהחמץ גמור כדי נטילה במקום שנגע בו וכדי נטילה זה נעשה חמץ גמור ושוב אוסר כדי נטילה. ובאופן כזה כל העיסה נעשה חמץ גמור ולא הוה שיאור ואף לפי מה שכתבתי לעיל שצריכים שיעור לחמץ. ואפשר שלא היה כאן שיעור כדי לחמץ בזמן מועט כזה ושוב נעשה רק שיאור. דזה אינו דע"כ כדי נטילה ראשונה נעשה חמץ גמור אם חימץ בשאור. ושוב א"א לומר דכל החלות הם שיאור דהא חלק מזה הוא בודאי חמץ גמור

וכעין סברא זו יש לומר ג"כ בהא דכתב הרמב"ם בהל' כלים פרק י"ד הל' ו'. חרסים שנשתמשו בהן משקין