תשובה שלמה - א כז

הרי מוכח בהדיא דבאיסור הנאה אף שכבר יצא מרשותו ע"י מתנה אסור באיסורי הנאה כו' עכ"ל יע"ש. והנה מלבד דלאו כ"ע הכי ס"ל דזהו דוקא באין לו מה יאכל ועי' במשנה למלך בהל' מלוה ולוה פרק ה' הל' י"ד. והא בנדרים דף פ"ח גבי המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך. כתבו רבים מהראשונים דכיון שקנתה האשה אף בעלה יכול להנות. דמשלה הוא קמתהני. ואפי' להנך דס"ל דבעלה אסור להנות. היינו משום דס"ל דכיון דאמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך גם היא לא קנתה כ"א כשנושאת ונותנת לפיה ומקודם לא קנחה כלל. וא"כ חתנו מדידי' קמתהני. יעי' בספר מחנה אפרים הלכות נדרים ובשער המלך בהל' נדרים פרק ז' הל' י"ז. אבל אי קנתה האשה אף לדידהו יכול הבעל להנות ואף ביש לו מה יאכל. וא"כ מאי האי דכתב דבאיסורי הנאה אף שכבר יצא מרשותו אסור. אלא דהתם בהך דנדרים דף מ"ג דמיירי הש"ך בסי' רכ"א שאני. דהתם חיישינן דלא נתן לו במתנה גמורה לזה רק שכונתו שהמודר יאכל ובזה מתנתו לא הוה מתנה. משא"כ בנד"ד שגמר ומקנה לו באמת כמו שכתבו הפוסקים. ועוד דהתם מחזי כשלוחו וכה"ג יש מחמירים גם בריבית כשאחד נותן למלוה כסף אם הלוה נותן לאותו אחר הכסף מפני שנראה כשלוחו. עי' בקידושין (דף ו' ע"ב) תוד"ה דארוח. ובשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ס"ט) וביור"ד סימן ק"ס

ולענין החלב מבהמה שאכלה חמץ בבית אפרים מחיר וגם בספר נשמת אדם מתיר. אך הפרי מגדים סוף סימן תמ"ח מסתפק בזה. וראיתי בהגה' יד אברהם ביור"ד סימן ס' שכתב וז"ל וא"כ יש להתיר החלב מבהמות שאוכלות חמץ בפסח. אלא דבפסח דהו"ל דבר שיש לו מתירין אסרינן זה וזה גורם. רק מה שנחלב קודם פסח מותר עכ"ל, הנה כך כתב בכסף משנה פרק ה' הל' י"ג מהל' נדרים לדעת הרמב"ם. ומשמע לכאו' דהראב"ד פליג ע"ז. והא רבים מהראשונים לא ס"ל כדעת הרמב"ם בזה. וגם אי נימא דהוה דבר שיש לו מתירין הא אם יתקלקל המאכל לא אמרי' בי' שאינו בטל מטעם דבר שיש לו מתירין והכא בודאי יתקלקל החלב. והנה בזה וזה גורם כתב המג"א בסי' תמ"ה ס"ק ה' דאסור בפסח מהא דכתב בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"ז לא בטלה אפי' זה וזה גורם אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא, וכבר עמדו עליו אחרונים דהא אנן קיי"ל דבע"ז בטלה. רק דבר חשוב לא בטל כגון כוס בכוסות או טבעת אבל דבר שאינו חשוב בטל כבשאר איסורים. וכתבו דהמג"א כתב כן מסברא דנפשי' וס"ל דהרמ"ה ס"ל כהר"ן דס"ל דבע"ז לא בעינן דבר חשוב ועי' בפרי מגדים סי' תמ"ה באשל אברהם ס"ק ה' ובמקור חיים שם. ועי' במג"א שם סוף סק"ו שסיים שבזה וזה גורם יש להקל ועי' ג"כ מש"כ בסי' תמ"ב ס"ק ט', והנה כל זה הוא למה שכתב הר"ן בע"ז בטעם זה וזה גורם שהוא מפני שבטל האיסור בההיתר וא"כ גם בחמץ שנאסר במשהו גם זה וזה גורם אסור. אך לפי מה שמבואר בסי' תמ"ז שבאיסור הנאה יש רבים מהראשונים שס"ל שאין אסור במשהו. והש"ך ביור"ד סי' ס' כתב דכה"ג איכא רק איסור הנאה. וא"כ כאן אין לאסור מטעם זה וזה גורם ומ"מ בחלב אני נמנע להורות היתר. כיון דנפקא מפומא דאריותא. אך אם לא אכלה חמץ מעל"ע יש להתיר כאשר כבר רבים מתירים ובזה. אם לא אכלה חמץ מעל"ע

כ"ז כתבתי רק להפצרת כת"ר. כי אין אני חפץ להתענין בענין שכבר גדלה המחלוקת וכח הניצחון גדול

ידידו דו"ש חיים פישל החופ"ק הנ"ל. סימן יא

כתב במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקנ"ו וז"ל מעשה היה שחטה אחת כברייתה נמצאת תוך מצה אחת ואסרו ר"ת ור"י כל המצות שנילושו מאותה עיסה ולא אמר די בנטילת מקום או קליפה משום דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה עכ"ל ולכאורה יש לומר בטעמא דמלתא דכיון דחמץ בפסח הוא במשהו. וא"כ כשם שבשארי איסורים שבטלים בס' בחמץ אסור ולא בטיל. משום דאף דאיכא ס' לבטל. מ"מ משהו מיהא איכא ולהכי נמי אף אם אין כדי להחמיץ. מ"מ משהו מיהא איכא. וזהו מש"כ דחמץ מפעפע וכבר פשט החמץ בכל העיסה. היינו שמשהו חמץ פשט בכל העיסה, אך קשה לפי"ז לשיטת ר"ת עצמו בתוס' פסחים (דף ל' ע"א) וחולין (דף צ"ז ע"א). וכן הוא משמו בהגה' מיימוניות פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ה' דס"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו כדעת השאילתות. א"כ מ"ט אסר כל העיסה. דהא ל"ל בכונתו בהא דמפעפע היינו דמשהו מיהא איכא. לשיטתו דמשהו אינו אוסר. ועוד מאי שנא בתרנגולת שהתיר להשהותה עד לאחר הפסח. אף לפי מה שלא רצה להקל כמבואר בתוס' חולין שם ובהגהות מיימוניות שם. ומ"ש חיטה שנמצאת במצה מחיטה שנמצאת בתרנגולת. וכן תקשה על המרדכי שבסי' תקנ"ב בחיטה שנמצאת בצלי שהביא לפי דעת המחמירים שם לאסור הכל שזהו מפני שמהפך השפוד ולולי טעם זה לא היו אוסרים, ומ"ש בחיטה במצה שרבו האוסרים גם בלא טעם זה. וכן תקשה נמי על המחבר באו"ח סי' תס"ז. שבסעיף י"א הביא דעת האוסרים בחטה שנמצאת בעיסה וכתב שראוי לחוש לדבריו. ובסעיף ט"ו בחטה שנמצאת בתרנגולת צלויה הביא ג"כ דעת האוסרים משום טעם דמהפך השפוד ולא כתב דראוי לחוש לדבריו. ועוד לולי טעם זה דהיפוך השפוד היה מתירו וכמבואר בחק יעקב ס"ק נ"ב בשם א"ז. ומ"ש מסעיף י"א דאסר בלא טעם זה וכדכתיבנא לעיל

והנראה בזה. דהנה אף דבשאר איסורים אמרינן חתיכה נעשית נבלה. מ"מ אין טבעו של ההיתר משתנה להיות כהאיסור ממש היינו שחתיכת הבשר רק שנשתנה דינו, שמקודם היה בשר כשר ועכשיו הוא בשר נבלה. אבל א"א לומר שהוא ממש כהאיסור אף בטבעו. היינו שאם בלע חלב לומר שהוא ג"כ חלב. זה לא אמרינן. ואדרבה חשבינן ליה מין במינו עם בשר עיין חולין (דף ק"ח). וז"ל הר"ן דאפשר אף דס"ל אפשר לסוחטו מותר. היינו כשאנו טועמים החתיכה ורואים אנו שנפלט ממנו טעם האיסור אזי הוא מותר. אך בעוד האיסור בחתיכה שם נבלה עליה וצריך ששים נגד החתיכה. רק דלא תשיב מין במינו עם שאר החתיכות של בשר כיון דעיקר איסורו משום חלב ואילו היה נסחט החלב היה מותר כו' עכ"ד. ומינה שמעינן דאם אפשר לסוחטו אסור וחשבינן לי' מין במינו היינו שהבשר בעצמו נעשה דינו כבשר נבלה. אבל זה לא ניתן להאמר שהבשר נשתנה טבעו לחלב. מה שאין כן בחמץ שנגע במצה. כיון שבלעה המצה מעט חמץ הרי המצה בעצמה נתחמצה ונשתנה טבעה לחמץ. והיינו שנעשית לגוף האיסור ממש. שלא כשאר איסור שנאסר רק מפני שבלע טעם האיסור. וא"כ אם למשל בלעה המצה מעט טעם חמץ רק כדי נטילה. א"כ כדי נטילה זה נעשה חמץ שנשתנה טבעו והוא בעצמו עתה גוף האיסור. ואף להרר"א ממיץ שס"ל שחצי חתיכה אינה נעשה נבלה. היינו היכא דבלע איסור ונצרך להשתנות דינו. אז ס"ל שדינו אינו נשתנה להיות נבלה. אבל הכא גוף טבעו נשתנה. ונעשה כדי נטילה זה חמץ גמור. וא"כ אף הוא אוסר כדי נטילה שמבליע ג"כ כמובן. דבשלמא בשאר איסור. אין איסור שנאסר כדי נטילה אוסר יותר. דכיון דהתם גוף האיסור הוא מפני שבלע איסור. וכיון שנבלע רק כדי נטילה