תשובה שלמה - א כו

היקשא בכה"ג דכל שיוצאים בו י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת. א"כ במכ"ש היו צריכין לומר באופן אכילתו הך היקשא ולפטור אם המחהו ואכלו מכרת אם הוא חמץ

אלא דעיקר הך קושיא אינני מבין. דהא במצה עשירה ג"כ במינו יוצאים י"ח מצה. ולומר דהא לא חשיב במינו. כיון דיש בו ג"כ מי פירות, זה א"א לומר דהא החיוב שעל חימוצו הוא משום העיסה לא משום המי פירות והעיסה במינה יוצאים י"ח מצה, ועוד הא דמקיש גם חמץ להיכי דיוצאים בו י"ח מצה ע"כ ההיקש הוא לאותו דבר עצמו אם יוצאים בו ידי חובת מצה. דהא מצה מחמץ כבר גמרי' בהיקש דדברים שאינם באים לידי חימוץ אינו יוצא ידי חובת מצה. וא"כ ההיקש דמקשינן דחייב על חימוצו כרת רק היכא דיוצאים בו י"ח מצה הוא על אותו דבר עצמו. דאי על המין שיוצאים בו י"ח מצה. הא ממילא שמעינן דכיון דהוא נתחמץ ממילא הוא מאותו מין שיוצאים בו י"ח מצה. דהא כבר גמרי' בהיקש דיוצאים י"ח מצה רק בדברים שבאים לידי חימוץ. וזה בא ריש לקיש להשמיענו דצריך שיהי' אותו דבר עצמו, ואקשי' רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא דמפרש כך דברי ר"ל ומסיק דלכך אינו חייב במי פירות מפני שאינו מחמיץ. אבל לא מקיש חמץ למצה:

שוב נראה לענ"ד שדבר זה אם הוא ממין הבא לידי חימוץ אם יוצאים בו י"ת מצה היא מחלוקת הראשונים, דהנה הרמב"ם בפרק ו' הל' ה' מהל' חמץ ומצה כתב מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. והקשה הלחם משנה וז"ל יש להקשות על רבינו דמקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מפקינן דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו כו' והאי אינו בא לידי חימוץ כי' וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינם באים לידי חימוץ בשום צד ואופן בעולם. אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חימוץ. אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא עכ"ל. וזה מורה כדברי המגן אברהם. אך החולקים על הרמב"ם וס"ל דאינו יוצא במי פירות. שמביאם הרב המגיד שם פליגי עלי' בהא וכן נמי הרמב"ן במלחמות בפסחים דף ל"ה בהשגתו על בעל המאור בסוגי' דקיטוף כתב וז"ל ואם בלא מים תיפוק לי' משום שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאים בו במצה וא"ת לשאר מינין נצרכה הא ליתא כדאיתמר לעיל בדריש לקיש דדברים שאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבים על חימוצו כרת ואעפ"י שיש במינו חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבים על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום שאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאים בו משום מצה דהא אתקוש עכ"ל הרי דגם הרמב"ן ז"ל לית לי' הך סברא. ובירושלמי חלה פ"א הל' ג' ס"ל לר"א דאין יוצאין ידי חובת מצה מתבואה שלא הביאה שליש ומשמע דעל חימוצו חייב כרת וקצת משמע מזה ג"כ דאי במינו יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת

ולפ"ז כיון שהמוץ הוא השפרייאר טב הורה האי מרבנן להאכיל לבהמות המוץ עם נסיובי דחלבא. דאף דיש בהמוץ גרעיני תבואה. מ"מ הנסיובי מי פירות נינהו ואין מחמיצים. ואין לטעות ולומר דאינם בכלל חלב כמו שאינם בכלל חלב לענין בב"ח שאין לוקין עלי' וא"כ אינם מי פירות זה אינו דבירושלמי פסחים פרק ג' הל' א' קאמר על מתניתא דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי א"ר מנא וכולהון ע"י מיי, ואז אסורין דהוין מי פירות עם מים. אבל הנסיובי לבד שבכותח הבבלי הוה מי פירות

והנה הרי"ף והרא"ש בריש פרק אלו עוברים כתבו דרק שכר המדי וחומץ האדומי מיירי בדאית בהו מיא. אבל לית בהו מיא לא דקיי"ל דמי פירות אין מחמיצים, משמע דכותח לא בעי מיא והוה חמץ בלא מים. היינו משום דאינהו מפרשי דכותח הבבלי אסור משום קומניתא דאומה. היינו פת שמתעפש לאחר זמן בכותח. א"כ הוה מקודם חמץ אבל בירושלמי קאמר כותח הבבלי דו יהיב בי' מלמולין דליש היינו חתיכות עיסה שנילושו בהנסיובי דחלבא שעוד לא נתחמצו. לכן מצריך בירושלמי שגם כותח יהא במים. ומלבד זאת מסברא ע"כ מוכרח לומר דהנסיובי מי פירות נינהו, דאל"כ הא חלב בודאי הוא מי פירות והנסיובי הם מעורבים בהחלב. וא"כ יהיה מי פירות עם מים, אלא ע"כ דמי פירות נינהו

וראיתי בבאר היטב סי' תס"ו ס"ק י"ג שכתב ז"ל וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ ובהל"ק ח"ב סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ עכ"ל. והדבר צ"ע דהסברא הפשוטה היא כמוש"כ לעיל דכיון דהחלב אינו מחמיץ ובהחלב הא מעורב גם הקים. ואטו כשמפרידים הקום מהחלב נשתנה טבעו להחמיץ וכשהקום הוא מעורב עם החלב אינו מחמיץ. ואולי שחושש להחמיר כהכל בו שכתב בהל' חמץ ומצה וז"ל, וכן ראוי לומר במי משקה היוצא מן החי כגון חלב בהמה גם כן אינו כמי פירות אלא ודאי מחמיץ וכן דעת הראב"ד ז"ל ועוד כתב ה"ר יצחק דמי פירות אין מחמיצים משמע מי פירות דוקא קאמר מדלא קאמר אין מחמיצים כי אם מים עכ"ל. אלא דלפי זה מ"ש קום דקאמר. הא לדידי' חלב גופי' ג"כ מחמיץ

והנה הבית יוסף בסי' תס"ב כתב וז"ל מצאתי כתוב בכלבו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ. ותמהני דהא אמרינן דר' יהושע בן לוי אמר לבניו מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא ואע"ג דאותיבנא על ההוא לישנא מדתניא אין לשין את הפת בחלב מפני הרגל עברה. ושנינן אלא הכי קאמר לושו לי בדובשא. מ"מ לא אידחי ההוא לישנא משום דחלב מחמיץ. אלא משום הרגל עברה דבשר בחלב. ועוד דהא בתר הכי אמרי' ואיבעית אימא לעולם בחלבא וכדאמר רבינא כעין תורא שרי ה"נ כעין תורא. וכיון שכן הא ודאי חלב אינו מחמיץ וכן דעת כל הפוסקים. עכ"ל. ונלענ"ד לתרץ דהכלבו ס"ל כבעל המאור בהשגתו על הרי"ף בפרק כל שעה סי' תשכ"ו שמפרש דהא דאמר ריב"ל לבני' מיומא קמא ואילך לושו לי בחלבא. לא לענין חימוץ קאמר. אלא לענין מצה עשירה. ועי' בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם. וכן מורה לשון הכלבו שכתב בדף נ' ומותר ללוש את העיסה ביין ושמן ודבש או חלב או לקטוף בהם. וביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ. אלא משום לחם עוני שצריך להיות זכרון ללחם עוני ביום ראשון כו' עכ"ל. משמע מדבריו שבחלב הוה רק מצה עשירה. אבל לענין חימוץ לא הוה חלב כשאר מי פירות. ולא תליא מידי הא בהא דהא בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב ס"ל להכלבו כהרמב"ם שיוצאים בה י"ח מצה אף שאין מחמיצים

אלא דבאמת ברוב פעמים אי אפשר לזהר שלא יהיה שם גם כן מים ורירים שמחמיצים. והוה מי פירות עם מים שממהרים להחמיץ. אך כפי מה שכתב כת"ר שמכרו הבהמות לנכרי א"כ ליכא שום חשש

ומה שמפקפק על עצם מכירת הבהמות לנכרי להאכיל חמץ והביא דעת הבכור שור בפסחים שאוסר, הנה כבר חלקו האחרונים על דברי הבכ"ש בזה. ועי' בספר מקור חיים סי' תמ"ח ובישועת יעקב שם ובספר נשמת אדם ובפרי מגדים סי' תמ"ח ובספר שו"ת תפארת צבי חלק או"ח סי' כ' כתב שבעירו נהגו דלא כהבכ"ש. אך אגב דאתא לידן אמינא לי' דדברי המקור חיים אינם מובנים לי. במה שהקשה מהא דמבואר ביור"ד סי' רכ"א בש"ך ס"ק נ"ב גבי מודר הנאה ואין לו מה יאכל דנותן לאחר לשם מתנה. וכתב הש"ך שם דדוקא משום דאין ו מה יאכל התירו כו'