תשובה שלמה - א כה

כלום. חדא דהא בעירובין ובשבת (דף קי"ב) כתבו רש"י והתוס' דהך ותיקנה שניה לאו דוקא. וה"ה נמי הך סתימה דכמוציא זית שני' נמי לאו דוקא עי' בהגה' הרש"ש בעירובין, ולפ"ז מאי ניעור מחשבות שייך הכא. ועוד מכל דברי כת"ר משמע דהך דפנים חדשות באו לכאן. היינו משום שהוא כלי חדש ולכן פרחה ממנו טומאתו הישנה. אבל אין הדבר כן דטומאתו פרחה משום דחשבינן לי' כמו שעדיין מנוקב ואזדא לי' כלי הראשון. ואף שסתם בלי שום כונה ועדיין אינו נחשב לכלי חדש. אבל גם כלי הישן אינו עוד. משום דכבר ניקב כמוציא רימון מן הישן. וכמו שכתבתי במכתבי הראשון בשם הרמב"ן בחי' בשבת ובשם רש"י בשבת (דף קי"ב ע"ב) ד"ה פנים חדשות משירדה לו טומאת מדרס נתחדשו לו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו עכ"ל. והיינו עיקר מה שפרחה טומאתו היא משום שנתקלקל בו כדי ביטולו. והסתימה היא רק אינה מעכבת פריחת הטומאה משום דפנים חדשות הן ואינן מן הכלי הישן. אבל אין הסתימה גורמת בפריחת הטומאה. ומזה יראה סתירת דבריו

וממילא לא קשה נמי מה שהקשה דמאי פשיטת היא מדחזקי' הא התם גבי טומאה אף בכלי הנעשה בידי שמים ולא חלו בה ידי אדם מהני מחשבה לעשותה כלי כדאיתא ברש"י חולין (דף י"ג). משא"כ בהיקף הנעשה בידי שמים לא מהני מחשבה שיחשוב עלי' שיהי' לשם דירה עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל. דהתם גבי טומאה לא אכפת לן כלל בהך סתימה אם נעשה בכונה או בידי שמים. דאין היא הגורמת לביטול הטומאה. ורק שאינה מעכבת לביטול הטומאה. והגורמת לביטול הטומאה הוא מה שניקב כדי מוציא רימון

ומה שכתב לתרץ דהא דמהני מחשבה בכלי הנעשה בידי שמים. היינו דוקא לר' יוחנן דאית לי' דמחשבה לענין טומאה כמעשה דמי. אבל לר"ל דס"ל דיש אם למסורת הוי' מחשבה דטומאה כמחשבה דעלמא. ולדידי' לא מהני בכלי הנעשה בידי שמים מחשבה לחודה לעשותו כלי. ושיטת הגמ' בעירובין היא אליבא דר"ל ולדידי' ליכא פי' הנ"ל. אבל לדידן דפסקינן כר"י ליכא פשיטותא דאיכא הני פרכא עכ"ל, זה לא ניתן להאמר. חדא דהא הפשיטותא היא מדר' יוחנן דא"ל לחזקיה רבי שנית לנו סנדל כו' ואיך פשיט מדר"י אליבא דר"ל דלדידי' ליכא שום פשיטותא. אלא דזה אפשר לומר דלר"ל פשיט במכ"ש מדר"י. אך איך נאמר דמשום דס"ל לר"ל דמחשבה דטומאה כמחשבה דעלמא לא מהני לדידי' בכלי הנעשה בידי שמים מחשבה לחודא לעשותו כלי אטו יחלוק ר"ל על משנה מפורשת כלים פרק כ"ה מ"ט, כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. ועוד הא איהו אקשי לי' לר"י ממשנה זו בקידושין (דף נ"ט) ובזה לא פליגי כלל דבמחשבה יורדין לידי טומאה, רק ר"ל ס"ל דבכל מקום אין דיבור מבטל דיבור. ור"י ס"ל דבכל מקום דיבור מבטל דיבור. רק בטומאה אין דבור מבטל מחשבה. משום דמחשבה דטומאה אלים דכמעשה דמי. אבל למימר דמחשבה דטומאה אינה כלום לר"ל ואין כלי הנעשה בידי שמים יורדת לטומאה במחשבה לדידי' זו לא שמענו

ידידו דו"ש חיים פישל החופ"ק הנ"ל סימן י. בע"ה יום ג' ל"ג בעומר תרס"ד לפ"ק הראזאווא יצ"ו: כבוד ידידי הרב הגדול ר' מרדכי מאיר נ"י הרב דהארעסק מה ששאל על דבר מה שהתיר אחד הרבנים להאכיל בפסח לפרות חולבות מוץ של תבואה עם נסיובי דחלבא. והתיר גם לאכול החלב בפסח וכבודו מפקפק בזה. ושאל ממני לחוות דעתי אם טב הורה האי מרבנן לא חפצתי להשיב בדבר הזה אשר כפי הנראה הוא כבר במחלוקת שנוי. ולמה לי להכנס בפרצה זו שפרצו כבר. אך באשר כת"ר דרש ממני פעם אחר פעם להשיב לו. הנני משיב לו הנראה לענ"ד ואינני חפץ לדעת מי הוא המתיר ומי המערער. כי אין לי עסק עם אנשים פרטים. רק עם הלכה ברורה ותוה"ק אמת היא ואין נושאין בה פנים

הנה מה שכתב כ"ת לדחות הוראה זו ממה שידוע שנמצא בהמוץ חיטים מחומצים והביא מהא דאו"ח סי' תנ"ג סעיף ג' שצריכים לראות שאין בו דגן שצמח כ"כ שלא יהא ששים. אין זה ענין לכאן דהתם לענין לטחון אז אם יש ס' אחר הטחינה בטלה בס' קודם הפסח כיון דקיי"ל דקמח בקמח הוה לח בלח אבל כאן כיון דהחיטים המחומצים ניכרים לא בטלו אף אם יש ס' ואסור להאכיל לבהמה תבואה כזו שיש בה מחומצים בודאי שהרי נהנה מחמץ בפסח. אלא דלפי דברי כת"ר איך מאכילים תבואה לבהמות בפסח ניחוש נמי שמא יש שם מחומצים ומאי ראית שבהמוץ יש מחומצים דוקא זה ידוע שנשארו שם גרעיני התבואה. אבל שימצאו שם דוקא מחומצים זו לא שמענו. וא"כ לפי דבריו שחיישינן שיש שם מחומצים דוקא. יש לאסור להאכיל כל תבואה דלמא יש שם מחומצים. אלא דלהא לא חיישינן דכבר פסק הרשב"א בתשובה ואפסקא באו"ח סי' תס"ז שאף בשנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות. עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששים לסתם חטים של אותה שנה. ומכ"ש שאין לחוש שבמוץ דוקא יש מחומצים. והרמ"א ז"ל בסי' תנ"ג מיירי שבידוע שיש שם מחומצים. ומה שהביא מהא דכתב המגן אברהם בסי' תנ"ד ס"ק א' שהקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החיטים עצמם אפשר דמחמיץ. וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים עכ"ל המג"א. בהא אייתי נורא לקיניה. דהך מוץ שקורין מעקינ"א הן הן השפרייא"ר שמביא המג"א שאינו מחמיץ ואפילו נמצא בתבשיל בפסח יש להתיר. והך קליפה דחשש המג"א דמחמיץ וגם אפשר שיש עליו ממשות החטים היא הקליפה שנדבקת בחוזק בהגרעין של תבואה ונקלפת רק בעת טחינה או בעת שדכין אותה

והנה המג"א הביא ראי' דקליפת החטים מחמיצים מדיוצאים בהם י"ח מצה לדעת הרי"ף. ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בו י"ח. ובספר שו"ת תפארת צבי חלק או"ח סי' כ"א הקשה ע"ז דא"כ מאי קאמר בפסחים דף ל"ה דמוכח התם דאין החיוב של חמץ תלוי ביציאת ידי חובת מצה. מהא דהמחהו ואכלו דאינו יוצא י"ח מצה וענוש כרת משום חמץ. ואמאי לא אמרינן והרי הוא מין שיוצאים בו י"ח מצה עכ"ל ולכאור' י"ל דהתם הא דאין יוצא ידי חובתו במצה הוא מפני שאינו אוכלו כדרך אכילתו. ומה"ט נמי לא היה לו להתחייב כרת על חימוצו. ואף שבחולין (דף ק"כ) ע"א יליף הא מנפש לרבות השותה הא כתבו התוס' שם ד"ה חלב דלר"י הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה אתי נפש לדרשה אחריתי ואם נאמר דהיקשא דחמץ ומצה היקש גמור הוא איך דרשינן האי נפש לחייב בהמחהו וגמעו כרת, הא הך היקשא מפיק מהך דרשה. ותו לא תקשה דהא במינו יוצאים י"ח מצה דזה היה אפשר לומר אם היה החסרון באופן עשיית החמץ או המצה אז אפשר לומר כיון דבמינו יוצאים בו י"ח מצה מחויב כרת על חימוצו גם באופן זה. אך כאן אין החסרון באופן העשיה. רק באופן האכילה. ואם לא הויא אכילה בכה"ג מה מהני דבמינו יוצאים בו י"ח מצה כיון דבהא גופי' היו יוצאים י"ח מצה אם לא היה החסרון מצד האכילה. ואטו אם נאמר דבמינו יוצאים י"ח מצה עושה אותו לאכילה בכה"ג. ולכן פריך דאי נימא דלר"ל אמרי'