תשובה שלמה - א כ

ואח"כ הרוק, או דבעודן בפה לא נחשב כלל לא לדם ולא לרוק ותחילת ביאתן בעולם נחשב משעה שיצאו מהפה ואז הם מעורבים, ולכאורה יש לדחות דאפשר לומר דאם מתחילה היה הדם ואח"כ מצצה ובא הרוק בטיל, וכן מורה לכאורה לשון הרמב"ם בפרק ד' מהל' יבום רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום ואם מצצה ורקקה כשרה שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק עכ"ל. מדקאמר שא"א לדם שנמצץ כו' משמע שגם הדם מצצה יחד עם הרוק אבל כל שהדם היה מקודם אפשר דאינו מועיל. אלא דזה אינו. דמדכתב הרמב"ם רקקה דהוה כשותת, וגם הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף ק"ה) כתב דאם רקקה ואינה שותת ולא מוצצת דאפשר לה שתרוק דם בלא רוק. דא"כ עדיפא מזו הוה להו להשמיענו דגם במוצצת אינה כשרה רק במוצצת בפה ריק שלא היה בו דם מתחילה ומוצצת ביחד הדם והרוק. אבל כשהדם היה מתחילה בהפה ואח"כ מצצה הרוק דלא מהני. א"ו דאף זה מהני. והרמב"ם שכתב שא"א לדם שנמצץ. היינו כיון דאנן לא קחזינן רוק, רק דידעינן שמצצה וקחזינן שדם מצצה כתב שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק. אבל לא להוציא מזה אם היה דם מקודם בפה בטרם שמצצה ואח"כ מצצה, ואין לומר דזה אינם צריכים להשמיענו כיון דמדין ביטול נגעו בה וכאן מיירי רק מדיני רוק ודם אבל לא מדיני ביטול ובאמת כל היכי דמקודם היה הדם בטל הרוק בהדם. א"א לומר כן דכל כה"ג היה להפוסקים להודיענו דכל עיקרה של הא דכתב המרדכי דדבר שמתחילת ברייתו היה מעורב לא בטל חידוש הוא ולא היה להפוסקים לשתוק דאם היה הדם מקודם בפה לא. אף כשמוצצת אח"כ. א"ו דמהני כה"ג וש"מ דבעודן בפה לא נקרא עלייהו שם דם ורוק רק כשיצאו מהפה. וכה"ג בהחלב כיון שלא היה מעולם חוץ לפיו לא חל עלי' שם משקה מעולם. ויש לדחות דאם מוצצת רוק אפשר דיחד עם הרוק מצצה גם דם. ואף דגם מתחילה היה דם בפיה מ"מ הא הרוק בא ג"כ עם דם והרי הוא מתחילת ביאתו בעולם הוא מעורב עם דם

אלא מה שעומד כנגדי לכאורה הא דאפליגו אביי ורבא בנדה (דף מ"ב ע"ב) אי מקום נבלת עוף טהור בלוע הוה או בית הסתרים הוה דס"ל לרבא דבית הסתרים הוה. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהל' אבות הטומאה, אלא דבאמת אין כאן קושיא דבטומאה הוה גזרת הכתוב כמבואר בחולין (דף ע"א ע"ב) דאף דנבלה בלועה חזי לגר שלא בפניו. מ"מ גזרת הכתוב דלא מטמאה אף דחזי' לאכילה. והכא כיון דלא חזי' תו אינה נקראת משקה ואין בה משום משקין שזבו. וכמבואר בכתובות (דף ל' ע"ב) רב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו ופי' רש"י משקין של תרומה כו' אלא מכיון שתחבה לתוך פיו אימאס לה ולא מצית לאיחיובי משום גזילה דהא לא חזיא למידי כו' עכ"ל. וא"כ כיון דשוב לא חזיא למידי אין עלה תורת משקין וכמבואר בשבת (ד' קמ"ה ע"א) דבמשקה ההולך לאיבוד הוה פלוגתא בין ת"ק ור"י, והרמב"ם פסק כת"ק בפרק י"א הל' י"ג מהל' טומאת אוכלין דמשקה ההולך לאיבוד לאו משקה היא. וא"כ הכא נמי אין שם משקה על החלב כיון דכשהוא בפה לא חזיא למידי

ונראה עוד שדבר זה במחלוקת שנויה באו"ח סימן ש"כ סעי' א' ברמ"א שכתב וז"ל וכל זה דוקא לסחוט אסור. אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכל שכן בשאר דברים. ויש אוסרים למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם. ונ"ל דהשבולי לקט שמקיל כאן לשיטתו אזיל שמתיר לאשה לקלח מהחלב בפי התינוק ועי' בסימן שכ"ח סעי' ל"ה ותמהו בזה האחרונים. ולשיטתו ניחא כיון דבפה אין שם משקה על החלב לכן מותר. כן היה נראה לומר לכאורה. אך כד מעיינת בה ליכא למימר כן דהנה הרי"ף ז"ל בפרק חבית סי' תקמ"ג כתב לחלק בין יונק מן הבהמה לחולב לתוך הקדרה וז"ל שהיונק מן הבהמה הוא חמור מן החולב לתוך הקדרה ואעפ"י שהוא מפרק כלאחר יד שהיונק בפיו כסוחט משקה הוא והחולב לתוך הקדרה כמברר אוכל הוא ולפיכך מותר עכ"ל. וזהו דלא כמו דכתיבנא דמה שבפיו לא חשיב משקה והא הרי"ף ז"ל כתב מפורש דהוה כסוחט משקה

ולכאורה יש להבין בדברי הרי"ף ז"ל דהא המשקה שבפה שוב לא חזיא לכלום ונחשב כהולך לאיבוד, ומאי טעמא הוה כסוחט משקה. ומאי שנא בחולב לתוך האוכל דהוה אוכל ולא משקה. אשר על כן נראה לענ"ד דבאמת אף ביונק אסור משום סחיטה כיון דכשהוא רוצה לעשות המלאכה ע"כ כונתו משום המשקה וא"כ רוצה הוא לסחוט המשקה. וא"כ גוף המלאכה אסור משום סחיטה, דכונתו לסחוט המשקה ונהנה הוא בסחיטה זאת. אבל שיהא החלב אסור כשיונק זה לא שמענו. מפני שהחלב תיכף כשיוצא מדדי הבהמה כבר הוא בפה ולא חזיא לכלום ואינו משקה. וא"כ שפיר כתב הרי"ף שהיונק בפיו כסוחט משקה. היינו שכונתו לסחוט המשקה להנאתו. וא"כ גוף מלאכתו לכך אבל מ"מ אין זה שייך לאסור החלב. דהחלב אין בו איסור מפני משקין שזבו כיון דתיכף כשבאין בפה לא חזיא לכלום ואינן משקה ולכן אין בהם איסור

ואשר קשה לי דהתוס' ביבמות (דף קי"ד ע"א) ד"ה שבת בסוה"ד כתבו ואיכא דמפרש דהכא בצער של הבהמה איירי שמתקשה לה חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולים לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפי' ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה עכ"ל וכתב עלה הגאון מהר"ם לובלין ז"ל והלא היו יכולים לחלוב לתוך הקדירה פי' שיש בו אוכל ואין כאן אוכל איסור עכ"ל. דמשמע מלשונו דהשתא שיונקים הרי הם אוכלים איסור דהחלב אסור משום משקין שזבו, ולפי מה שכתבתי לעיל גם ביונק אינו אוכל איסור. דאף דהמלאכה אית בה איסור סחיטה כיון שמלאכתו וכונתו לכך שמכוין להוציא החלב להנאתו מ"מ תיכף כשיונק והחלב בא לתוך פיו נמאס ואינו ראוי לכלום ואינו עוד משקה. ולולי דבריו הייתי מפרש בדברי התוס' שכתבו וקשה לר"י דלמה היו יונקים פי' דאיכא מלאכה ואף שהוא מפרק כלאחר יחד. מ"מ הוא כסוחט משקה דהא כונתו לכך, מה שאין כן בחולב לתוך הקדרה דמברר אוכל הוא וכמש"כ הרי"ף ז"ל

אלא דאכתי שפיר הוכיח הגאון רעק"א דבמוקצה מותר לחולה שאין בו סכנה. דהר"ן ז"ל בשבת פרק חבית הקשה וז"ל ואי קשיא היכא שרינן למיעבד הכי איהו גופיה אע"ג דליכא סכנה ואמאי לא אמרי' שיעשה ע"י נכרי כדקיי"ל כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, י"ל דהכא אי אפשר על ידי נכרי דרפואתו היא כשהיא רותח עכ"ל ולפי זה מדהקשה שיעשה ע"י נכרי והא נכרי כשיחלב בכלי יהי' משקים ובזה יהיה אסור משום משקים, שזבו. א"כ ש"מ דאף בכה"ג מותר לחולה שאין בו סכנה. אכן כבר כתב הגאון הנ"ל דלשיטת הר"ן דחולה אסור לאכול אסורי אכילה שנאסרו מחמת יומא דשבתא, לא קשה מההיא דגונח יונק דקיי"ל דאתי כרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע. וממילא יש לומר דהחלב מותר ואין בו דין משקין שזבו, רק לשיטת הרמב"ם. ולהרמב"ם אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דלא היה עליו שם משקה מעולם. אך דבאמת דחה גם הגאון הנ"ל ראי' זו

אברא דבעצם איסור דרבנן אי מותר לחולה שאין בו סכנה היא מחלוקת ישנה כמו שכתב הרב המגיד בפרק ה' הל' ו' מהל' יסודי התורה שאיסור דרבנן יש מתירין אף כדרך הנאתן כמו איסור דאורייתא דגם כן אסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן ואפילו הכי מותר לחולה שאין בו סכנה. ויש אוסרין באיסור דרבנן בדרך הנאתן, והנה ראיתי להגאון רעק"א בתשו' סימן נ"ה שכתב וז"ל ולא עוד אלא שנראה לי ראי' ברורה מהירושלמי הובא בהרא"ש פרק ה' דכתובות סי' י"ח