תשובה שלמה - א יט

המשנה למלך אהא דכתב הרדב"ז דכל איסורין דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה דאשתמיט מיני' תשו' הרשב"א שהביא הב"י ביור"ד סימן קכ"ג שכתב ולא מצאתי היתר לאכילה ושתיה אפילו באיסורים דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבישולי עכו"ם בלבד וכ"כ בתשו' להרמב"ן סימן קכ"ז יע"ש עכ"ל. והנה מש"כ שכן הוא בתשו' הרמב"ן. באמת איתא כן בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל. וכבר ידוע שהם תשו' הרשב"א ז"ל והדבר מבואר ג"כ בר"ן ע"ז פרק אין מעמידין ד"ה בכל מתרפאין. שכתב וז"ל ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה עכ"ל. ועי' ביור"ד סי' קנ"ד, ובש"ך יור"ד סימן פ"א ס"ק כ"א שכתב ג"כ גבי תינוק שפירש מלינק דאם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אעפ"י שאין בו אלא איסור דרבנן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה עלה דכתב הט"ז ביור"ד סימן פ"ז ס"ק ה' וז"ל אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה בדבר יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן. עכ"ל. ואפשר לומר דאין כונתו להתיר האכילה בחולה שאין בו סכנה כ"א להתיר הבישול וכגון שהרפואה היא להניח על גבי מכתו ואינו צריך לאכול האיסור דרבנן, ובאו"ח סי' שכ"ח במגן אברהם ס"ק ט' הביא דרמ"א בתשו' מתיר לשתות סתם יינם אפי' לחולה שאין בו סכנה אך הרמ"א שם בתשו' סי' קכ"ד מתיר רק לשתות סתם יינם משום דעכו"ם בזה"ז לאו עובדי ע"ז הם אבל בשאר איסור דרבנן לא קאמר

והנה כ"ז הוא באיסור אכילה מדרבנן אבל בדבר שהוא אסור משום מוקצה הא גוף הדבר אין בו איסור אכילה וכבר נשאל על זה הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' סי' ה' דאפשר דהוה כשאר איסור דרבנן דמותר בחולה שאין בו סכנה. כיון דהמאכל מצד עצמו אין בו איסור אלא דיומא גרים. והנה כעין זה כתבו התוס' בחולין (דף ה' ע"ב) ד"ה צדיקים ובשבת (דף י"ב) ועוד בהרבה מקומות דהא דגנאי הוא שהצדיק אוכל דבר איסור אין בכלל זה אכילת היתר בזמן איסור. וכן כתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף קי"ד) דהא דמערבין לגדול ביוה"כ דהתם הוא גופיה חזיא אפי' לגדולים אלא דאיסורא דיומא גרים ליה. וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא מערבין בו אפילו לגדול עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דהמאכל בעצמו אין בו איסור רק דהמוקצה גרים איסורו אפשר דאין זה בכלל אכילת איסור ודמי לבישול עכו"ם דשרי לחולה שאין בו סכנה

והנה בשו"ת רעק"א שם כתב וז"ל ולכאורה נראה להביא ראי' מסוגיא דכתובות (דף ס' ע"א) תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בי' רבנן. ולכאורה יש לי לדון שהחלב זו שינק ומצץ בפיו משדי הבהמה אם יפלטן אסורים משום מוקצה כיון דהבהמה בשבת יש בה משום מוקצה מחמת איסור, ה"נ החלב שיצא ממנה ושוב סתר זה דכיון דקיי"ל כר"ש בלא דחייה בידים והשוחט לחולה שנחלה בשבת קיי"ל דמותר לבריא באומצא א"כ החלב אין בו משום מוקצה. ואח"כ כתב וז"ל אמנם נראה לכאו' דהחלב מ"מ אסור. דהרי במשקין שיצאו מעצמן בזיתים וענבים שעומדין למשקין לכ"ע אסורי משום שמא יסחוט א"כ לכאו' גם החלב שזב מעצמו אסור מחשש שמא יחלב וכיון שכן קמה ראייתי הנ"ל. כיון דחזינן דהגונח שרי לשתות החלב אף דאסור משום משקין שזבו מוכח דכה"ג אינו בכלל אסורי אכילה מדבריהם עכ"ל

ולענ"ד נראה לכאו' דאכתי לא נאסר החלב משום משקין שזבו דעדיין לא היה עלי' שם חלב דכיון דיונק, תיכף כשבא החלב לפיו הוה כבלוע ולא היה עלי' שם חלב מעולם וליכא לאסור משום טעמא דמשקין שזבו. ואף דאמרי' ביבמות (דף קי"ד ע"א) ובכתובות (דף ס') דיונק הוה מפרק כלאחר יד. א"כ נחשב החלב כמשקין גם ביונק אפשר לומר דאף דכשיונק ע"כ מחשבתו הוא להוציא החלב ומשו"ה הוה מפרק. אבל מ"מ אין החלב נחשב למשקין דכיון דתיכף הוא בלוע בפיו תו לא נחשב משקה. דמפרק הוא מה שמוציא מהדבר שהוא מחובר והא מוציא הוא מהמחובר, ואף דמה שמוציא לא הוה משקין מ"מ הוא מפרק דהא כונתו לפרק והחלב אינו הולך לאיבוד. רק דדין משקה אין עלי' כיון דתיכף הוא בלוע בפיו. וראי' לזה נראה לענ"ד דהנה בירושלמי תרומות פרק ח' הלכה א' אהא דכולן שהיה תרומה לתוך פיהם בשעה שנודע להם שאסורים לאכול בתרומה דס"ל לר' אליעזר דיבלעו קאמר התם תני ר' נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר. אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע. וא"כ ה"נ הוה כבלוע ולא היה עליו שם חלב מעולם דתיכף כשיוצא מדדי הבהמה נעשה כבלוע. ואין לומר דזהו דוקא בלעוס אבל הכא לא הוה לעוס. דבמשקין לא שייך לעוס והוה ג"כ כלעוס והוה בלוע. ואין לומר דהא ר' יהושע פליג התם על ר' אליעזר וס"ל דיפלוט וא"כ לדידי' לית לי' הלעוס כבלוע ואנן קיי"ל כר' יהושע. הא לאו דיחוי הוא דע"כ גם ר' יהושע אית לי' הלעוס כבלוע. דאלת"ה תקשה הלכתא אהלכת' דאנן קיי"ל כר' יהושע. והא קיי"ל נמי כר' יוחנן דס"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב). דכזית שאמרו אף עם בין החנכיים. דמחשב כמו שאכל כזית שלם, והיינו ע"כ משום דהוה כבלוע. אלא היינו טעמא דר' יהושע דס"ל שיפלוט משום דאף דהו"ל כבלוע. מ"מ בלוע ממש לא הוה ולא נהנה עוד במעיו. ולכן יפלוט כדי שלא יהנה במעיו:

ובזה ניחא נמי מה שכתב שם הגאון רעק"א להקשות מהא דמבואר ברמ"א סימן שכ"א ס"א מותר למצוץ מן הענבים המשקין שבהם וא"כ קשה דמה בכך דאין דרך פירוק בכך הא מ"מ אחר שמצץ כשהמשקים בפיו ליתסרו משום משקין שזבו עכ"ל ולפי מש"כ זה ניחא דה"נ לא נעשו משקים מעולם כיון שמצץ אותם: תיכף כשבאים בפיו נחשבים כבלועים

ולכאורה תקשה מהך דשבת (דף ק"ב ע"א) דאם מכוין להוציא בפיו אוכלין מחשבתו משויא לי' מקום וחייב ומשמע דאינו כבלוע. אמנם משם משמע אדרבה ראי' להיפך דכיון דבפה הדרך להוציא אוכלין. וכמו שכתבו התוספות בשבת (דף צ"ב ע"א) ד"ה המוציא ואעפ"כ צריך לחשוב להוציא האוכל בפיו ורק אז חייב דאז אחשביה. אלא דהרמב"ם בפרק י"ג הל' ג' מהל' שבת כתב היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ד' אעפ"י שלא הוציא כדרך המוציאין עכ"ד משמע דמפני שאין פיו מקום ד' צריך לאחשבי'. אלא די"ל דמשום האי טעמא נמי צריך לאחשבי', אבל ה"נ דמחשב כבלוע. ועוד הא קאמר התם אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב והאנן תנן קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה פטור התם דלא מכוין הכא דקא מכוין א"כ חזינן דבפי הכלב דמיא לנשרפה ואפ"ה כיון דקא מכוין אחשבי' הכ"נ נחשב לבלוע אך כיון דמכוין אחשבי'

ועוד נ"ל להביא ראי' דמה שבפה לא נחשב כלל למשקין מהך דכתב המרדכי סוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה ההיא דאר"י דש"ז של זב דמטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. וכה"ג אמרי' דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק דהא קיי"ל דדם מבטל רוק וא"כ הכא נמי נימא הכי. ותירץ דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בי' ביטול עכ"ד. והנה ביבמות (דף ק"ה ע"א) אמרינן דרק במוצצת אמרי' דא"א בלא צחצוחי רוק אבל בשותת אפשר לדם בלא רוק. והשתא אי נימא דגם בפה חשיב משקה א"כ אם פיה מלא דם ומוצצת ורוקקת דהרוק בא אח"כ ומתחיל' היה רק דם בפיה וא"כ ליבטל הרוק בהדם דהא לא היתה תחילת ביאתו בעולם כשהוא מעורב, דהא הדם בא מתחילה