תשובה שלמה - א יח

על המילה הא מבואר ברמב"ם פרק י' הל' ח' מהל' שבת הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצא בהן הרי זה תולדות קושר וחייב. ומה שמושחין משיחה על המוכין הרי הם חייבים משום ממחק כמבואר בשבת (דף ע"ה ע"ב) הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. ועיין ברמב"ם פרק י"א הל' ו' מהל' שבת, ואף כשאין מושחין. רק שמשימין בלא משיחה מ"מ הא תנינן בשבת (דף קל"ד ע"ב) אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך כו' ובכל אופן שעושין התחבושת אסור דהא קיי"ל דאין עושין לה אספלנית. ועי' ביור"ד סי' רס"ו סעי' ג'

והנה לענין טלטול המוכין נראה דמותר לכ"ע דהא דמבואר בשבת (דף נ' ע"א) יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהם. ויש בזה מחלוקת הראשונים אם מהני בזה מחשבה שמחשב לתתם על המכה דלשיטת הר"ן ור"י לא מהני מחשבה ועי' באו"ח סימן ש"ת סעיף כ"ד. וא"כ כיון דאינם מתקנים המוכין קודם שבת אף שמחשבים דיתנום על המכה מ"מ לשיטת הר"ן ור"י היה צריך להיות אסור לטלטלן. מ"מ נראה דמוכין כיון שסתמן הם לתת עפ"י המכה לכ"ע מותר לטלטלן ולא דמו לפקורין ולציפא דסתמן שלא לתת עפ"י המכה והנה כבר הקשה המגן אברהם בסימן ש"ח ס"ק מ"ו דהא לטלטלן לכ"ע סגי במחשבה. ובספר אלי' רבה כתב דדעת הרשב"א בתשו' סימן תשנ"ו היא דאף לטלטלן אסור. אך בחידושי הרשב"א בשבת (דף נ' ע"א) הביא דברי רבינו יונה בזה דמשו"ה בפקורין ובציפא לא מהניא מחשבה משום דלא מוכחא מלתא דמיחדי למכתו ומחזי כמוציא בשבת עכ"ל, משמע דלטלטלן מותר. והרשב"א בתשובה שם נראה כמסתפק בדבר ואפשר נמי דהתם לענין להשתמש בהם קאמר אבל לא לטלטלן

ולכן נראה לענ"ד דטוב הורה כת"ר ואסור להמוהלים לתקן המוכין ולמשוחן במשיחה בשבת, רק יעשו כן מערב שבת: ידידו חיים פישל. סימן ו לידידי הרב הגאון מהור"ר זאב נ"י הרב בפיסאצנא פלך מינסק בעל המחבר ספר דבר הצבא

מה שכתב לתרץ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף קי"ד) עלה שכתב הרמב"ם דקטן אוכל נבלות אעפ"י שאין ב"ד מצווין להפרישו אבל על אביו מצוה להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה. והקשה הרשב"א וז"ל אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחינוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא וליכול קטן אוכל נבלות הוא עכ"ל. ותירץ כת"ר דכל מצות חינוך לא שייך אלא בדבר שכל שיגדיל יהא מחויב או מוזהר בזה. ולפ"ז בתרומה שכל איסורה הוא רק מפני שהיא קטנה ואינם נשואים גמורים אבל לכשתגדיל ויבעול לשם קידושין באמת תהא מותרת א"כ לא שייך בזה חינוך דממ"נ עתה מותרת דקטן אוכל נבלות היא מה תאמר משום חינוך כשתגדיל הא לכשתגדיל כ"ש שתהיה מותרת ולא שייך כלל חינוך בזה. וכתב ראי' לזה מדברי הראב"ד בפרק ג' מהל' ציצית הל' ט' שעל מה שכתב הרמב"ם שנשים ועבדים יכולים להטיל ציצית הגיה הראב"ד דוקא בלי כלאים ועל קטן שיודע להתעטף לא הגיה משמע שקטן אף בכלאים מותר אף שעדיין אין מחויב בציצית וע"כ דג"ז הוא חינוך כיון דלכשיגדיל באמת יהא מותר בכלאים כאלה, עכ"ל כת"ר והנה כעין סברא זאת מבואר ג"כ מדברי התוס' בפסחים (דף פ"ח ע"א) ד"ה שה לבית כו' וא"ת האיך מאכיל פסח שלא למנוייו נהי דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות בידים אסור כו' ואור"י כו' אבל כהאי גונא דאיכא חינוך מצוה שרי עכ"ל. א"כ הוה במכ"ש מדבריהם דאף דלכשיגדיל יהיה אסור לאכול שלא למנוייו. מ"מ היכא דאיכא חינוך מצוה שרי כ"ש היכא דליכא איסורא לכשיגדיל וכן כתבו בראש השנה (דף ל"ג ע"א) תוד"ה תניא נמי הכי כו' ואע"ג דתני ביבמות כו' משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים מ"מ שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת כיון דזמנין איכא מצוה בתקיעת שופר. ולא דמי לשאר איסורים עכ"ל. אלא דלטעמא דכתבו הפוסקים דלהכי אסור לספות לקטן איסור בידים מפני שגם הקטן עושה עבירה כשאוכל איסור א"כ היכא דאיכא משום חינוך מצוה שרי וא"כ זהו דוקא בגונא דאיכא השתא חינוך מצוה כציצית וכהנך דפסחים וכשופר. אבל היכא דליכא חינוך מצוה לו יהא נמי דאח"כ לא יהא איסור, אבל הא חינוך מצוה ליכא. ואף להטעם שכתבו דלהכי אין מוסרים לו איסור בידים דלמא אתי למיסרך א"כ בגונא דאח"כ יהיה מותר כקטנה בתרומה אז ליכא טעמא דאתי למסרך, מ"מ בקטנה הנישאת לכהן איני יודע אם יש לומר כן לפי מה שכתבו התוס' בגיטין (דף נ"ה ע"א) תוד"ה ועל הקטנה בתרומה דרבנן איירי כו' ועוד משמע דאפי' לכי גדלה אוכלת מכח זה אעפ"י שעדיין לא בעל עכ"ל וא"כ שייך מצות חינוך כיון דלא יבעול תיכף כשתגדיל ואז תהיה אסורה לאכול. ובזה ע"כ גם להרמב"ם שייך מצות חינוך אלא דלכאורה אפשר לומר עפ"י דברי התוס' ביבמות (דף קי"ג ע"א) ד"ה שמא כו' דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין עכ"ל וה"ר ליכא למימר דאסורה משום חינוך דכשתגדל וטרם שיבעול תהיה אסורה לאכול דמשום זמן מועט לא גזרינן. אלא דבאמת לא דמי. דהא דכתבו התוס' דבזמן מועט לא גזרינן היינו בקטן בגדולה דעד השתא לא אכלה וליגזור דלמא אכלה אמרינן דבזמן מועט לא גזרינן דלא חיישינן דבזמן מועט תאכל. אבל בקטנה דעד השתא אוכלת בודאי תאכל אף כשתגדל אף קודם שיבעול

ובמה שכתב כת"ר דלהרמב"ם שכתב דאעפ"י שקטן אוכל נבלות אין ב"ד אף להפרישו מצוה על אביו לחנכו כו' ונראה דל"ד אב אלא אף אפטרופוס של תינוק שמוטל עליו לפקח על כל צרכי התינוק ישגיח גם ע"ז. ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א יבמות (קי"ד) דקאמר שם קטנה בת ישראל שנשאת לכהן ואוכלת בתרומה והתם מיירי אף כשהגיעה לחינוך ואפ"ה מקשינן וליכול קטן אוכל נבלות הוא כו' אלמא שאף שאר אנשים כל שהוא ממונה על התינוק עליו החיוב לחנכו בכל מה שמוטל על האב דהא כאן ע"כ אין לה אב דהוה נשואין דרבנן עכ"ל כת"ר. אין מכאן ראי' דהא סתמא קתני קטנה בת ישראל שנשאת לכהן ואפשר דאף ביתומה בחיי האב שנשאת ונתגרשה או נתאלמנה דנישואין דידה הוי מדרבנן ואעפ"כ יש לה אב שמצות חינוך עליה רמיא. ולשיטת השאלתות אפשר נמי בהלך למדה"י והשיאוה אמה ואחיה ואח"כ בא האב דאף שבא כשעדיין היא קטנה א"צ קידושין אחרים כמש"כ הבית: שמואל באהע"ז סי' ל"ז. א"כ אפשר דנישואין דידה הוי דרבנן ואפ"ה אית לה אב שמחויב לחנכה אי נימא דאב מחויב לחנך את בתו

ידידו חיים פישל. סימן ז

שאלה בחולה שאין בו סכנה והוצרך לאכול פירות לרפואתו ולא נמצא רק מאלה שנשרו בשבת אם מותר להאכיל אותן לו

תשובה. הנה בפרק ה' הל' ו' מהל' יסודי התורה כתב