תשובה שלמה - א יז

כו' ואם עשה כן אינו לוקה כתב על זה הכ"מ ואפי' באדמה המסרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להסיר וקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר. ומינה דאם מתכוין לוקה. משמע דדרך הסרתו בכך והוה איסורו מה"ת. ועוד אפשר לומר לדעת הת"ה עפ"י מה שכתב הר"ן בחידושיו לשבת (דף צ"ד) וז"ל מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב פירש"י ז"ל משום גוזז שאעפ"י שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז כו' עכ"ל. והכא נמי כיון שרוחץ פניו ומתכוין ליפות עצמו אף הוא מתכוין להסיר שערו אם רוחץ עצמו בדבר המסיר בודאי את השער ולכן סור

ובשיטת הרמב"ם נראה לענ"ד דס"ל דפסיק רישיה באיסור דרבנן אסור. דהנה בפסחים (דף פ"ד ע"ב) איתא מיתיבי רבי אומר נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקולית. על מוח שבראש מ"ט הואיל ויכול לגררו ולהוציאו ואי ס"ד שבירת העצם מבעוד יום ש"ד קולית נמי ניתברי' מבעוד יום כו' אביי אמר ולטעמיך משחשיכה נמי נייתי גומרתא וניחות עלי' ונקלה ונפקה למוח דידי' כו' דהא תניא אבל השורף בעצמות כו' אין בו משום שבירת העצם. אלא מאי אית לך למימר אביי אמר משום פקע. רבא אמר משום הפסד קדשים דקא מפסיד לה בידים דלמא אכיל נורא ממוח דידי'. ולכאורה קשה הא אנן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר, והכא הא אין מכוין להפסד קדשים דהוא מכוין רק לשרוף העצם כדי שיכול ליקח את המוח. ובפרט למה שכתבו התוס' בשבת (דף פ"א) ד"ה אסור דרבא ג"כ ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר א"כ אמאי לא יניח גומרתא עלי', ואי נימא דהוה פסיק רישי' הניחא לשיטת הפוסקים שס"ל דפסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור. אבל לשיטת הערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. א"כ אמאי לא יניח גומרתא עליה דאף דאכל נורא ממוח דידי' הא איהו לא ניחא ליה בהכי דאדרבה איהו לאכול למוח קא בעי. ומכ"ש דהכא לא הוה פסיק רישיה דהא ודילמא אכיל נורא למוח קאמר. א אפשר דלא יאכל כלל נורא מות

ולכאורה י"ל דרבא שם אליבא דרבי קאמר ואפשר דרבי ס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור אך תקשה לפי מאי דפסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות קרבן פסח דאין נמנין על מוח שבקולית. אמאי אין נמנין הא אפשר דמנח גומרתא וקלי ואין לומר דלמא אכיל נורא למוח דזה הוי דבר שאין מתכוין ומותר כפי מה שפסק הרמב"ם כר' שמעון בכמה דוכתי דדבר שאין מתכוין מותר

אך אי נימא דהרמב"ם ס"ל דפסיק רישיה באיסור דרבנן אסור כ"ז ניחא, דהנה אנן קיי"ל דעצמות של פסח נשרפין כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה כדפסק הרמב"ם בהל' וקרבן פסח אך ביו"ט אסור לשרוף העצמות כמו שכתב הרמב"ם ומשנה מפורשת היא בפסחים (דף פ"ג ע"א). והנה בשבת (דף כ"ד) כתבו התוס' דאף היכא דאילו לא הוה מצוה בשריפתו היה מותר כגון שמן תולין דמצוה להדליק ביו"ט. אבל שמן תרומה טמאה כיון דמצוה לשורפה. אף דמותר ליהנו' ממנה להדליק ממנה את הנר מ"מ אסור ביו"ט להדליק שמן תרומה טמאה. והכא נמי אילו לא היה מצוה לשרוף את העצמות היה מותר להניח גומרתא. אך כיון דמצוה לשרוף א"כ שוב אסור לשרוף ביו"ט. אם מפני שירבה לשרוף כמו שכתבו האחרונים. וא"כ איך יניח גומרתא כיון דהוה פסיק רישיה לגבי שריפת העצם לכן אסור ביו"ט. ואף דמצות שרפתו הוא מדרבנן. א"כ. ע"כ איסור שרפתו ביו"ט הוא מדרבנן בגוונא כי האי דלצורך שריף ליה. מ"מ פסיק רישי' הוא, ושמע מינה דהרמב"ם [ס"ל] דפסיק רישיה באיסור דרבנן ג"כ אסור וכמו דמסיק המגן אברהם בסימן שי"ד ס"ק ה'

והנה אף דתריצנא מה שהקשה בשער המלך על הח"ה. אך כיון דחזינן דרש"י והתוס' דס"ל דהך תיקון מנא גבי ש אין ממעטין ביו"ט הוא איסור דרבנן. ע"כ ס"ל דפסיק רישיה באיסור דרבנן אסור, והרמב"ם לפי מש"כ לעיל ס"ל ג"כ דאסור. ומהרמב"ן והרשב"א והר"ן וריב"א שבמרדכי אין ראיה, דאף דס"ל דהאי תיקון הושענה הוא איסור דאורייתא, מ"מ אין הוכחה שיסברו דפסיק רישיה בדרבנן מותר. א"כ נקטינן כמוש"כ רוב האחרונים לפסוק כמוש"כ המג"א דפסיק רישי' בדרבנן אסור

סימן ה בע"ה יום ב' ב"ו תשרי תרס"ו. למע"כ ידידי חרב הג' מהור"ר יצחק גאלדבערג נ"י מו"ץ במינסק

במה ששאל אם מותר להמוהל לחתוך או לקרוע הסמרטוט או את המוכין של צמר גפן בשבת וגם מה שמגלגל את המוכין באצבעותיו כדי שיהיה כמו חבל לכרוך סביב הגיד, וגם מה שמושחין משיחה על המוכין שכת"ר אסר, וחלקו עליו אחרים שמותר, וענותנותו תרבנו לשאול חות דעתי. נראה לענ"ד שדבר זה אין צריך לפנים שאסור לעשות כן וצריך המוהל לקרוע המוכין וגם לגלגל המוך וגם למשוח המשיחה על הסרמטוט או על המוך מערב שבת, דכיון דמכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת וכל זה אסור לעשותם בשבת, דהא דמחתך את הסרמטוט או המוכין ומכוין למידת גדלו הרי זה עובר משום מחתך כמבואר בשבת (דף ע"ד ע"ב) א"ר אשי אי קפיד אמשחתה חייב משום מחתך והא כשמתחכו ע"כ מכוין למידת גדלו

ואין לומר כיון דהמוך אינו מחובר יחד באריגה אין זה נחשב לחתך, זה אינו דהא אינו גרוע מלבדין, ואף לדעת הראב"ד בפרק ט' הל' ט"ו מהל' שבת דאין טויה בלבדין מ"מ מודה הוא דחיבור הלבדין הוה חיבור והמחתך ומקפיד למדת גודל ורוחב בודאי חייב משום מחתך. והא גם באוכלין שייך מחתך, כשבא לתקן כלי ע"י דבר אוכל כמש"כ הר"ן בביצה (דף ל"ג) ואף דאפשר דקורעים המוך ביד ולא בסכין מ"מ נראה דאף ביד יש בזה משום מחתך אם מתכוין למדת הגודל, דהנה הרמב"ם בפרק י"א מהל' שבת הל' ז' לא עשה נפקותא בין יד ובין כלי ועי' מש"כ שם הרב המגיד. ואף להנך דכתבו דקטימה תיקון כלאחר יד הוא ולא תיקון מעליא איכא אלא כשמחתכו וממחקו בסכין. מ"מ נראה דזהו דוקא בהך גונא דקיסם דדרך חיתוכו הוא רק בכלי אבל לא ביד ולכן כשקיטמו ביד הוה רק שבות דהוה תיקון כלאחר יד. אבל במוכין כיון דדרך הוא לקורעם ביד א"כ זהו דרך חיתוכם

וראי' לזה נראה מהך דרש"י והר"ן ז"ל בביצה (דף ל"ג) כתבו מפורש דקטימה תיקון כלאחר יד הוא. אלא כשמחחכו בכלי. ואעפ"כ בשבת (דף ע"ג ע"ב) גבי הא דאמר החם רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך כתבו וז"ל אין דרך כו' ע"י זריקה אלא או ביד או בכלי עכ"ל, א"כ חזינן היכא דדרך תלישה ביד מחייב נמי ביד ולא דוקא בכלי. וה"נ כיון דדרך חתוכם הוא ביד מחייב נמי אם קרע ביד. והא גם גוזז הוא בכלי ואעפ"כ היכא דהוה אורחי' ביד חייב משום גוזז אף ביד וכדאמרי' בבכורות (דף כ"ה ע"א) דאמרי' שם דתולש לאו היינו גוזז. ופריך והא תניא התולש אח הכנף והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז. ומפרק שאני כנף דהיינו אורחי' ועיין ברא"ש שבת (פרק ז' סימן ו') מה שכתב שם בשם הירושלמי

והא שמגלגל את המוכין בידו ועושה כמין חבל כדי לכרוך