תשובה שלמה - א טז

גמור בהקדש דאין כאן חזרה אף תוך כדי דיבור, א"כ תו לא אתי דיבור ומבטל מעשה

ובזה ניחא מה שכתב בהגה' יד שאול ביור"ד סימן רנ"ח דבקדשי מזבח אף באתי ליד גזבר מהני שאלה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין הגזבר יכול לעשות מאומה וא"כ מה בכך דבא ליד גזבר, ולכאורה קשה דהא גם בקדשי בדק הבית ג"כ איתא בי גזא דרחמנא כמבואר בחולין (דף קל"ט) ואמאי בקדשי בדק הבית כשבא ליד גזבר אינו יכול לשאול. ולפי מה שכתבתי דבר זה עולה כהוגן דקדשי בדק הבית שאני דכיון שבא ליד גובר כבר קיים מצות נתינה ואינו חייב עוד באחריותו ולכן שוב אין לו שאלה. אבל קדשי מזבח דעד שיקריב חייב הוא באחריותו בנדר, א"כ אף בבא ליד גזבר יכול לשאול עליו, ועיין בסוטה (דף ו' ע"ב) תוד"ה כי קדוש מעיקרא כו' ועוד אמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה דאמרי בפרק י"נ ובפרק ב"ש במס' נזיר דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל ותצא לחולין עכ"ל. ואי נימא דבקדשי מזבח נמי כשבא ליד גזבר אין נשאל עליה, מאי קשה להו למה אינו נשאל הא כשקדשה בכלי ע"כ לא גרע מאתי ליד גזבר. ועיין עוד בפסחים (דף מ"ו ע"ב) תוד"ה הואיל בנ"י ריש פרק האשה רבה: סימן ד

בספר תרומת הדשן בסי' ס"ד כתב דפסיק רישיה באיסור דרבנן מותר. והמגן אברהם בסימן שי"ד ס"ק ה' חלק עליו והביא ראיות דפסיק רישיה באיסור דרבנן אסור, והמאירי כתב בשבת דבכבוי כיון שיש בו דאורייתא וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסור פסיק רישיה. וזה מירה כדעת הת"ה דהיכא דאין בו דאורייתא רק דרבנן גרידא אז פסיק רישיה מותר

והנה המגן אברהם הקשה וז"ל גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ס"ו צ"ע דבסי' שט"ז ס"ד איתא בהדיא דאסור ותלמוד ערוך הוא עכ"ל. וכונתו להך דביצה (דף ל"ו) דתניא פורסים מחצלת ע"ג כורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד ותסברא דר' שמעון והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והא התם אח"ז קאמרינן מהו דתימא במינו נצוד אסור שלא במינו נצוד מותר קמ"ל. וא"כ דבורים הוו שלא במינם נצוד ואסור רק מדרבנן ומ"מ קאמר דמודה ר"ש בפסיק רישיה. והנה הב"י בסי' שט"ז כתב לדחות דברי סה"ת שכתב דאסור לנעול התיבה בשבת במקום שיש שם זבובים שניצודו בה דע"כ לא קאסרינן לר' שמעון הכא משום פסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל לא זבובים. וכבר הקשו עליו הב"ח שם והמהרש"א בביצה (דף ל"ו) דהא בסוגיא דהכא קאמר בהדיא דדבורים מיקרי אין במינן נצוד. ואא"ז בצל"ח כתב שם דהב"י מפרש קמ"ל דגם דבורים מיקרי במינם נצוד, וכ"כ בספר אלי' רבה בסימן שט"ז. ולפ"ז גם על בעל ת"ה לא תקשה דכיון דדבורים מיקרי במינן נצוד א"כ הוה איסורא דאורייתא אלא דגם מהר"ם שי"ף בביצה רצה לתרץ כן. אך כתב דא"כ הו"ל למימר מהו דתימא שאין במינו ניצוד הוה ושרי קמ"ל, והנה במרדכי בפ"ק דשבת סי' רל"ג ובהגה' אשרי בשבת פ"ק סי' כ"ט ובאור זרוע גדול הל' שבת סימן ל"א כתבו דהצד פרעוש חייב משום צד והא בשבת (דף ק"ז) אמרינן דפרעוש הוה דבר שאין במינו ניצוד, ובאו"ז הביא סוגיא זו סמוך ונראה להך דכתב דהצד פרעוש חייב. וראיתי להפרי מגדים באו"ת סי' שט"ז במשבצות ס"ק ז' וז"ל ועי' הג"א שבת פ"א תופסו חייב משום צד חייב מדרבנן עכ"ל, וזהו דחוק דהא מסקי דחייב משום צד משמע דחיוב גמור מדאורייתא יש כאן. וכוונתם פשוטה כמש"כ בספר קרבן נתנאל פרק י"ד דשבת ס"ק ג' דס"ל כפי' רש"י דבאין במינו ניצוד אם הוא לצורך חייב. ואפשר לומר שכוונת הב"י היא דהא לצורך הדבורים הוא בשביל הדבש וכיון דהא דפורסין המחצלת על הכורת היא בשביל הדבש אם הדבורים ניצודין בזה הוה לצורך. וכוונת הגמ' היא מ"ד במינו נצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר היינו אף לצורך כשיטת התוס' ועוד רבים מהראשונים קמ"ל, דכיון דהוא לצורך אף שאין במינן ניצוד אסור מדאורייתא. ומ"ש שדבורים יש במינן ניצוד היינו כיון דהוה לצורך הוה כמו שבמינן נצוד. ולפ"ז תו לא תקשה על בעל ת"ה דהתם נמי הוה פסיק רישי' בדאוריית'

וראיתי בספר שער המלך הלכות שבת פרק כ"ד הלכה כ"ד שהקשה לדעת ת"ה וז"ל מיהו קשה לי טובא לדעת הרב תה"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול (דף ל"ג ע"ב) ת"ר אין ממעטין ביו"ט ר' אלעזר ב"ר שמעון מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה כו' והשתא לדעת תה"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמש"כ רש"י ז"ל (שם ע"א) בד"ה ולקטן כו' ע"ש עכ"ל. והנה כבר הביא גם שם בשער המלך דמהר"ם בן חביב ז"ל כתב דאיסור מתקן מנא דהתם הוה מדאורייתא ולענ"ד נראה דמהר"ן ומהרשב"א בחי' בסוכה (דף ל"ג) משמע דס"ל דהוה מלאכה גמורה דהקשו שם אמאי [לא] שרינן ליה לכתחלה דלימא מתוך שהותרה ליקוט ענבים לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש כשהוא צורך יום טוב דהא קיי"ל [כב"ה] דאית להו מתוך בצורך יו"ט וי"ל דלא שרינן מדין מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסויים והשתא לא עביד מצוה אלא שמתקנו למצוה לא עכ"ל. א"כ משמע מלשונם דהוה מלאכה גמורה

ועוד נראה לענ"ד לומר דהנה התוס' ע"כ לא ס"ל כהת"ה דהא בשבת (דף ק"ג ע"א) כתבו והביאו ראיה לשיטת הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מהך דמשני לא צריכא דאית ליה הושענה אחריתי משמע כפירוש הערוך דכשאינו נהנה מותר ואח"כ כתבו לדחות זה וז"ל שם בסוף ד"ה לא צריכא מיהו י"ל דאותו תיקון מעט כמו מיעט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל. וא"כ לפי"ז כיון דלדידהו אין איסורו אלא מדרבנן א"כ הא דקאמר והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה היינו בפסיק רישיה דאיסורא דרבנן וש"מ דס"ל דאף באיסור דרבנן פסיק רישיה אסור. והנה הרמב"ן בחי' לשבת (דף קי"א) והרשב"א בחי' לכתובות (דף ו') והר"י בתוספות כתובות (דף ו') נדחקו לדחות הראי' מהך דאית ליה הושענה אחריתי באופנים אחרים ולא כתבו לדחות בפשיטות כמש"כ התוס' בשבת דכיון דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה ש"מ דס"ל דאיסורו הוה מדאורייתא. שוב ראיתי במרדכי ריש: פרק לולב הגזול סימן תשמ"ז וז"ל מדתנן עבר וליקטן ופירש ריב"א דמתקן גמור הוא מה שמתקנו למצוה ואיסורא דאורייתא הוה עכ"ל. א"כ לא קשה מידי על בעל תרומת הדשן מהך דאין ממעטין ביו"ט. דאפשר דהוא נמי ס"ל דהתם אסור מדאורייתא. ומשו"ה פריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה כיון דהוה איסורא דאורייתא

שוב הקשה בספר שער המלך מהא דאיתא בשבת (דף ו' ע"ב) א"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא א"ר יוסף תלתא אהלא ותלתא אסא ותלתא סיגלי אמר רב נחמי' ב"ר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש"ד כו' אבל אי איכא רובא אהלא אסור משום דהוה פסיק רישיה דמשיר את השיער אע"ג דאינו אלא מדרבנן דהו"ל תולש כלאחר יד עכ"ל. בהא אפשר לומר כיון דגבי נזיר הוה חייב כשמתכוין להסיר שערו באדמה שמסירה את השער כמו שמוכח מהא דכתב הכסף משנה פרק ה' הל' י"ד מהל' נזירות אהא דכתב הרמב"ם ולא יחוף באדמה