תשובה שלמה - א טו

והארכתי בזה במק"א. וה"נ בתרומה כ"ז שלא בא ליד כהן עדיין לא הוה גמר הדבר ויכול לשאול עלה. אבל כשזכה הכהן והוא כבר קיים מצות נתינה תו הוה גמר הדבר ואינו יכול לשאול. אך אם אסר הנאת פירותיו על עצמו אף אם זכו בהם אחרים מ"מ כיון דמיתשיל על נדרו וחכם עוקר את הנדר מעיקרו שפיר כתב הר"ן בשם הרשב"א דחייבים להחזיר לו כיון דזכיה בטעות הוה. והא דהקשו להרשב"א דמאי פריך האיך יטלו הכהנים על כרחו דילמא מיתשיל ומתהני מדידיה הא הוה תרומה ביד כהן, נראה לענ"ד דלק"מ דכונת הרשב"א הוא דכיון דאיתשיל הויין להו הנך פירות שלו א"כ האיך יטלו כהנים על כרחו הא הוא אסר הנאתו עליהם בקונם והם נוטלין על כרחו כיון דשוינהו לטובת הנאתו שלו כעפרא בעלמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים. למה לא נחוש דלמא מיתשיל עלה דאסר הנאתו על הכהנים ושוב נחשבה הטובת הנאה שלו והאיך יטלו ויהנו ממנו עתה, כיון דאלו איתשיל הוה שלו גם עתה הוה שלו, וכדאמרינן בפסחים (דף מ"ו ע"ב) אליבא דר"א הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ממוניה הוא, ואנן פסקינן כר"א כמבואר ברמב"ם בפרק ג' מהל' יו"ט ובשו"ע או"ח סי' תנ"ז ע"ש ואף דר"י לית ליה הואיל מ"מ לא דמי להכא. דהכא מצוה לאיתשולי כיון דאסר הנאת כהנים עליה ולכן בודאי אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל הוה טו"ה שלו ותו מתהני כהנים מדידיה והם אסורים בהנאתו ולכן מסיק הרשב"א דלא חיישינן להכי לדלמא מתשיל. רק דאי מתשיל עבדו כהנים איסורא למפרע דהא למפרע הוה שלו והא הם איתהנו מיניה. דאף דאי איתשיל שוב מותרין בהנאתו מ"מ כיון דהשתא אסורים בהנאתו ובהא דאי איתשיל הויין שלו עתה ועתה הא אסורים בהנאתו, והא דר"א אית ליה הואיל היינו כיון דכי מיתשיל הוה שלו למפרע א"כ לחומרא חשיב גם עתה כשלו. אבל בכל מקום אין חוששין למפרע לומר דהשתא הוה שלו כיון דאח"כ אפשר דמיתשיל עלה. וזה ברור ופשוט בכוונת הרשב"א ז"ל

אח"ז ראיתי שכדברי מבואר בדברי הרשב"א בספר הבתים שהביא לשונו בספר שער המלך בהל' חמץ ומצה וז"ל תשו' הא דכתב מר באוסר על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקיי"ל גבי חלה דממוני' הוא ועובר בב"י. אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתיל עלה ויש בו היתר אכילה. ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול כו' מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מיתשיל דבתר השתא אזלינן כו' ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דקונם כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאים כהנים ונוטלים דשויא עילויה. עפרא בעלמא. ואמאי נימא אי בעי מיתשיל ומצוה נמי איכא בדידיה נמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתשרו עלויה וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצא נהנים למפרע מן האיסור. אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולא ממוניה הוא ואפי' לשמא מיתשיל לא חיישינן בדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים. ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמר כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויה עפרא בעלמא ולא כדידיה נמי עכ"ל. מזה נראה ברור דדברי הרשב"א ז"ל מתפרשים כמו שכתבתי

עוד כתב בספר בית הלוי סימן כ"ח וז"ל דמהגמ' נדרים (דף נ"ט) אין ראיה אי תרומה ביד כהן נשאלין עליה אי לא ואע"ג דהסברנו לעיל הסברא דכיון דזיכה אותם להכהן ועל קנין וזכיה לא שייך שאלה. מ"מ הא י"ל דעל עיקר האיסור של התרומה מהני ליה שאלה גם אח"כ ותשאר טבל ביד כהן. דבשלמא לשאול עליה ותחזור להבעלים שפיר שייך סברא זו אבל להפקיע האיסור לחודא ולא הקנין והמתנה הא אפשר לומר דמהני דהרי אז אינו מפסיד הכהן כלל כו' עכ"ל. ולענ"ד קשה דאיך שייך בזה לומר דלהפקיע האיסור לחודא יכול לשאול אם הכהן קנה התרומה איך יכול לשאול על דבר שאינו שלו. ועוד כיון דנימא דיכול להפקיע האיסור ושוב הוה טבל ביד כהן אמאי לא יחזיר לו הכהן הא בטעות נתנו לו כיון דאינה תרומה ואמאי לא הוה כמפריש חלתו קמח דהוה גזל ביד כהן. והכא נמי כיון דאיתשיל על תרומתו והו"ל טבל יצטרך הכהן להחזיר לו. וכבר כתב המאירי בחי' לנדרים (דף נ"ט) ששאלת תרומה אינה אלא מצד טעות. ולא דמי להא דכתב הר"ן שחולק על הרשב"א דאם נדר הנאת פירותיו עליה ולקחו אותם אחרים ואח"כ איתשיל על נדרו דאינם צריכים להחזיר לו דהתם רק על האיסור יכול לשאול אבל על ההפקר הא אינו מועיל שאלה והם זכו בפירותיו מטעם הפקר. אבל הכא הכהן קבל רק מטעם דהוה תרומה וכיון דאינה תרומה יצטרך להחזיר לו. ולפי מה דכתיבנא דטעמא דאינו יכול לשאול משום דכבר זכה בה הכהן ושוב אינו שלו וכבר יצא ידי נתינה א"כ גם אאיסור אינו יכול לשאול ושפיר דייקי הפוסקים דתרומה ביד כהן אינו יכול למיתשיל

ובש"ד בחו"מ סימן רנ"ה הקשה אהא דהקדש ביד הגזבר אין נשאלין עליו הא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ומשמע דכמסירה ממש דמי כדאיתא בקידושין ואפ"ה יכול לשאול עליו א"כ כשמסרו נמי. הא לאו מילתא היא דבהדיא מביא תשוב' ר' בצלאל דברי הרשב"א שכתב וז"ל תדע לך דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר כו' דדוקא כי נימא דהוה לי' כמסור ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקניה של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה עכ"ל הרשב"א ונ"ל הטעם דדוקא באמירה נהי דהוה כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים אבל כשמסרו לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה. דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום. ולפ"ז ה"ה היכא דקנה הקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט עכ"ל הש"ך. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלפי מה דכתיבנא לעיל בטעמא דהרשב"א דמשו"ה אין נשאלין בתרומה ביד כהן והקדש ביד גזבר משום דאינה ברשותו עוד וקיים בה מצות נתינה. א"כ משו"ה במסירה לא מצי למשאל כיון דכבר יוצא ידי נתינה אבל באמירה בעלמא אף דקנה הקדש מ"מ הא אכתי הוה ברשותו ולא קיים מצות נתינה וא"כ אף דהקנה להקדש בקנין חליפין ג"כ מצי למיתישל כיון דאכתי הוה ברשותו ולא יצא ידי נתינה. ועל פי הדברים האלה אפשר לדחות גם מש"כ בספר דברי משפט בסימן רנ"ה דהא דקיי"ל דאם מסר ליד הגזבר שוב אינו יכול לשאול עליו ה"ד לאחר כ"ד אבל תוך כדי דיבור יכול לשאול עליו דהא מבואר בש"ך דכתב הטעם דאינו יכול לשאול אם מסר ליד הגזבר דהא בהדיוט נמי כשהקנה במשיכה אינו יכול לחזור. וכיון דבהדיוט אינו יכול לחזור היינו לאחר כ"ד אבל תוך כדי דיבור יכול לחזור אף שעושה משיכה ואם כן אפשר בהקדש נמי יכול לשאול תוך כדי דיבור אף שמסר ליד הגזבר ואף דהקדש חמור ולא היה דעתו דיכול לחזור תוך כדי דיבור. מכל מקום כיון דקיי"ל יש שאלה להקדש וכיון דנשאל על הקדש לא חמור מהדיוט דיכול לחזור תוך כדי דיבור אף שעשה משיכה עכ"ל, ולמש"כ זה אינו דכיון דמסר לגזבר ויצא ידי נתינה ולחזור בו אינו יכול בהקדש א"כ תו אין נשאל ע"ז אף תוך כדי דיבור דאין זה תלוי כלל בצד הקנין אלא בגמר הדבר והכא כבר נגמר הדבר במסירתו לגזבר ובר מן דין אינני מבין סברתו, דאף לדעת, הש"ך דהדבר תלוי בצד הקנין, א"כ כיון דמסר לגזבר והוא קנין