תשובה שלמה - א קלה

תרומה וחתיכה אחא ממנה נתחמצה מהחולין באופן זה לא הוה זה וזה גורם. דהתם חד גורם הוא כל אחד גורם לבדו בהחתיכה שהוא עושה הפעולה. ולפי זה התם בגיטין אם הי' כל אחד מהשרשים מוליך היניקה בכל הפירות. אז הי' שייך בזה דין זה וזה גורם. וכן בכל מקום דאמרינן זה וזה גורם דשני הגורמים עושים הם הפעולה ביחד. במקום שהגורם האחד עושה הפעולה במקום הזה גופי' עושה גם גורם השני פעולתו ואין זה בלא זה עושה שום פעולה במקצת בלא גורם השני. אך התם מהא דקאמר רשב"ג הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור. שמעינן מזה דכל שורש מוליך יניקתו לבדו ומיניקתו גדלים הפירות בלא סיוע יניקת השרשים האחרים. ואף לרבי דס"ל דהיניקה מתערבת. היינו דאפשר דמהיניקה של השרשים שמצד מזרח גדלים הפירות בצד מערב. ובירושלמי פרק א' הל"א דערלה מוכח דטעמי' הוא משום דשרשים יונקים זה מזה. אבל מ"מ גם לדידי' אפשר דגדלים פירות אלו מיניקת שורש אחד בלי סיוע יניקה אחרת. ופירות אחרים באותו אילן גדלים מיניקת שורש אחר ג"כ בלי סיוע. וכן משמע מדברי רש"י בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה. אין לך פרי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין כו' עכ"ל. לא קאמר דהפרי היא מן הארץ ומחוצה לארץ. דאז הוה משמע דכל הפרי היא מיניקת שניהם ביחד וכל מקצת ומקצת של הפרי יש בו מיניקת ארץ ישראל ומיניקת חוצה לארץ. אלא קאמר שמקצתו הוא מן הארץ ומקצתו מחוצה לארץ. דהיינו שאותו המקצת שהוא מן הארץ הוא מן הארץ לחוד בלי סיוע מהיניקה של חוצה לארץ. ואותו המקצת שהוא מחוצה לארץ הוא מחוצה לארץ לחוד בלי שום סיוע מיניקת הארץ. ואם כן לפי זה לא שייך כאן כלל דינא דזה וזה גורם. דבכל מקצת ומקצת חד גורם הוא. דבאותו המקצת שיש בו יניקת ארץ ישראל אין בו מיניקת חוצה לארץ. ומשו"ה ס"ל לרבי דטבל וחולין מעורבין זה בזה. וזה ברור

שוב בא לידי בשאלה ספר באר יצחק וראיתי בחלק יו"ד סימן ל"א שגם הוא הקשה בהך דאילן שמקצתו בארץ כו' אמאי לא נימא זה וזה גורם. ותירץ על פי דברי הר"ן דהא דזה וזה גורם מותר משום ביטול נגעו בה. אם כן לפי מה שכתב הר"ן בנדרים (דף נ"ב) דהיתר בהיתר לא בטל. ולפי זה י"ל דה"ה באילן שמקצתו בארץ ישראל. דהא בעת גידולו אין בו איסור כלל לא אמרו בו זה וזה גורם עכ"ד. והנה הסברא ההיא מפורשת בחידושי הר"ן בחולין (דף ס"ט) בהך דבן פקועה הבא על בהמה. שכתב דלא שייך דין זה וזה גורם דהרי כאן שניהם היתר רק דאין שחיטה מועלת עכ"ד. ולענ"ד תקשה לפ"ז מהא דאמרינן בסוטה (דף מ"ג) ילדה שסיבכה בזקנה בטלה. ועיין בע"ז (דף מ"ט ע"א) ברש"י ד"ה והבריך ותוס' ד"ה שאם. והא בהילדה אין איסור ערלה דהא אין איסור ערלה בעצים. ואעפ"כ אית בה דינא דזה וזה גורם וביטול. כיון דיש בהן איסור מצד הדין שהפירות שלהן יש בהן איסור ערלה. הכא נמי בהאילן שמקצתו בארץ ישראל יש בו איסור מצד הדין בהא דפירותיו הם טבל. ובכונת התוס' בחולין (דף נ"ח ע"א) שכתבו דמלתא דשרי כל חד באפי נפשי' לא שייך זה וזה גורם. עיין במהר"מ לובלין מה שכתב בכונתם. אבל בהך דבן פקועה שהוציא ידו שפיר כתב הר"ן דשניהם היתר. דהא שניהם שוים והם היתר גמור. אלא דבהך אבר אינה מועלת השחיטה. הא עכשיו שניהם צריכים שחיטה ואין כאן עכשיו דין ביטול וממילא אין כאן דין זה וזה גורם. ופשוט הוא. אלא דכבר כתבתי דלא קשה דאין כאן זה וזה גורם דאין יניקת ארץ ישראל וחוצה לארץ פועלים ביחד. דכל אחת עושה פעולה במקצת בלי סיוע של הגורם השני. ואין כאן כלל דין דזה וזה גורם

ובזה אפשר לישב מה שהקשו התוס' בחולין (דף ס"ט ע"א) דבעי התם ר' ירמי' בעובר שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל. מהו לחוש לזרעו כו' מאי אבר מוליד אבר וחתיך לי' ושרי. או דלמא מבלבל זרעי' כו' אלא פשיטא דמבלבל זרעי'. והכי קמיבעיא לן בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושריא הכא נמי לא שנא. או דלמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן. והקשו התוס' בד"ה תלתא וז"ל, תימה מאי קמיבעיא לי' והא קיי"ל דזה וזה גורם מותר עכ"ל. ולפי מה שכתבתי י"ל דמתחילה סבר לומר דאבר מוליד אבר. דהיינו יד ימין מוליד יד ימין דכותי'. ואח"כ אף שהדר בו ופשיט דמבלבל זרעי'. היינו דאין אותו אבר מוליד דוקא אבר דכותי' אם הוא יד ימין יהא מוליד דוקא יד ימין. אלא דמבלבל זרעי'. היינו דאפשר דאותו אבר מוליד אבר אחר. דהיינו יד ימין מוליד יד שמאל או רגל או אבר אבר. ואם כן אותו אבר עושה פעולתו בהלידה לבדו בלא סיוע אברים אחרים ולא שייך כאן דין דזה וזה גורם. והא דכתב בפי' רבינו גרשום וז"ל, או דלמא מבלבל זרעי' ואסור כולי' דאותו אבר פשיט איסורי' בכל הגוף עכ"ל. כונתו דמשום אותו אבר אסור כל הגוף. דכיון דמבלבל זרעי' לא ידעינן איזו חלק מהגוף נולד מאותו אבר ולכן אסור כולי'

ובגוף השאלה. הנה מה שכתב כת"ר שיש לחוש שהא"י יגנבו האילנות. אין משום זה כדי להתיר לענ"ד. דממ"נ דאם נימא דאיסור עשבים ואילנות הוא משום איסורי הנאה בודאי לא היתר בהנאה מפני שמא יגנבום. ואם טעמא הוא משום בזיון המתים. אם כן וכי בשביל שאפשר שהא"י יגנבום ויגרמו בזיון להמתים נתיר שיעשה ישראל אותו הבזיון מקודם על כן נראה לענ"ד דאותם אילנות שהם על הקברים בודאי אי אפשר לקצצם אף לצורך בנין בהמ"ד. וגם אלה שהם בספק הא הש"ך אוסר. ועיין בספר באר יצחק הנ"ל שהתיר אם נשברו האילנות מעצמם. אך לקצצם לכתחילה אין להתיר וה' יעזור להם להקים בית המדרש מכספם. והואיל דטרידנא אי אפשר לי להאריך בזה

והנני ידידו הדוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו: סימן מו. בע"ה. יום ה' תצא י"ב אלול תרנ"ה לפ"ק "טאווראג" יצ"ו: למע"כ מו"ר הרב הגאון כו' מוהר"ר גרשון מענדיל "זיוו" [ז"ל] הגאבד"ק טאווראב יצ"ו

את אשר העיר הדר"ג אתמול את אזני בשאלה אחת ששאלו ממנו באחד ששמע שמועה קרובה ר"ל ביום ערב שבת קודש אתר שקבל עליו את השבת. ואף דעוד הי' היום גדול. הא קיי"ל דתוספות שבת כשבת. ואפשר דנחשוב מום הששי דהא מקצת היום ככולו. והא גם גבי שבת קיי"ל דעולה לו למנינו כיון דדברים שבצנעה נוהג. וכיון דהוה מבעוד יום אפשר דנחשוב עוד יום ועולה במנינו. ואף דקיי"ל בסימן ת"ב סעיף י"א ובסימן שע"ה דאם התפלל ערבית ועדיין יום מונה מום מחר ואותו יום אינו עולה לו. שאני התם דכיון דהתפלל כבר ערבית עשה היום ללילה. אבל אם קבל השבת הא לא עשה ללילה. רק עשה אותו לשבת והוה תוספות שבת. ומכל מקום יום הוה ועולה לו גם אותי יום. או דלמא כיון דעכ"פ נחשב ליום השבת איך נאמר דאכתי הוה יום הששי

והנה לכאורה ע"פ הסברא הא עכ"פ כבר נחשב לשבת לכל מילי ואיך נחשבהו לחול ולומר דיעלה לו ליום הששי הא ע"כ שבת הוא. אלא דלכאורה אמינא להביא ראי' דעולה לו אותו יום. מהא דאיתא בבבא בתרא (דף ק' ע"ב) א"ל אף בשבת מותר לעשות כן כו' בעיר הסמוכה לבית הקברות דאמטוי' בין השמשות. וכתב הרשב"ם דאמטויה ולאחר שהחשיך הי' להם