תשובה שלמה - א קלד

משום דכתותי מכתת שיעורא יעיין מש"כ במהרש"א. ואי נימא דאם העיקר הוא בשעת הריגה אם כן כבר היא שלל שמים. ואף דאמרי' בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) דקדשי מזבח ימותו. היינו משום מאיסותא להקריב קרבנות של רשעים. אבל אין כאן כתותי מכתת שעורא. ומשמע מזה נמי דבכור שנולד אחר גמר דין ג"כ להריגה קאי. כיון דהיה שללה בשעת גמר דין

עוד כתב הדר"ג להביא ראי' דבהמת הפקר פטורה קן הבכורה וז"ל, ועמ"ש התוס' בבכורות (דף י"ג ע"א) בד"ה קנה גבי ישראל שנתן מעות לארמאי קנה וחייבת בבכורה דאצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה. דלא תימא קנה מספק או דרבנן. ואס"ד דבהמת הפקר חייבת בבכורה לא מוכח מהא דחייבת בבכורה דקנה קנין גמור. דהא אמרינן בבבא בתרא (דף נ"ד) ארמאי מכי מטא זוזי לידי' אסתלק לי' כו'. וכיון שנתן מעות לארמאי בבהמתו אעפ"י שלא קנה ישראל אותה כבר יצאת מרשות הארמאי מכי מטא זוזי לידי'. ומוכח דבהמת הפקר פטורה ואי לא קני ישראל קנין גמור היתה פטורה דהפקר פוטר מבכורה עכ"ל. ולכאורה הא בשיטה מקובצת שם בב"ב כתב בשם תוס' הרא"ש ז"ל דרק גבי קרקע אמרינן הכי. ועיין בהגה' אשר"י ב"ב פרק ג' סימן ס"ה. וכן כתב הטור והרמ"א בחו"מ סימן קצ"ד דבמטלטלין קנה בנתינת המעות. א"כ אין שם כלל הפקר. די"ל דהיינו דהישראל הלוקח סומך דעתו וקונה. אך הארמאי בודאי מסתלק גם במטלטלין אף אם לא הי' הישראל סומך דעתו. ואם כן אי נימא דאינו קונה בנתינת המעות והארמאי מסתלק ממילא הוה הפקר. וא"כ שפיר י"ל דאס"ד דבהמת הפקר חייבת בבכורה לא מוכת מהא דחייבת בבכורה דקנה קנין גמור. אלא דמדברי התוס' אין ראי' לענ"ד. דאינהו דייקו יתור הלשון דקאמר וחייבת בבכורה. דמשמע דמשום הך קנין חייבת בבכורה לאשמועינן דקנה קנין גמור

אלא דבפשוטו מוכח דהפקר פוטר מבכורה. מדקאמר בבכורות שם ר' יצחק בר נחמני כו' ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה. ומדשקלו וטרו אי כסף קונה מעכו"ם משמע דאי אינו קונה בכסף מעכו"ם פטורה מן הבכורה. ומכ"ש לפי מה שפסק הרא"ש בפרק ב' דבכורות סימן א' והרמב"ן בהלכות בכורות דישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו אם לא משך לא קנה ופטורה מן הבכורה. וכן כתב בהלכות גדולות. ואי נימא דבהמת הפקר מחויבת בבכורה. אם כן אף דהישראל לא קנה הבהמה. מ"מ הארמאי הא מסתלק ממנה בקבלת הכסף והיא הפקר ומ"ט פטורה מן הבכורה. א"ו דהפקר פוטר מבכורה. ומפורשים הדברים בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל בסימן רכ"ה וז"ל, ולר' יוחנן דאמר לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה. ישראל שנותן מעות לכותי בבהמתו פטורה דהא לא משך. ואפילו נהגו לקנות בכסף וכותי מדשקיל מסתלק לי'. מ"מ ברשותי' דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא עד דמשיך כדינא דאורייתא עכ"ל. משמע מדבריו מפורש דדוקא אם הבהמה היא ברשותי' דישראל אז מחויבת בבכורה. אבל אם אינה ברשותי' דישראל אף דכבר יצתה מרשותי' דעכו"ם פטורה מן הבכורה

ידידו ואוהבו דוש"ת חיים פישל עפשטיין התופ"ק סייני יצ"ו. סימן מה. להרה"ג אבד"ק ליסקאווא הי"ו

בדבר אשר כתב שבבית הקברות בעירו נמצאים אילנות גדולים הראוים לבנין ויש לחוש שא"י יקצצו האילנות על כן יש בדעת הבעה"ב לקצץ האילנות לצורך בנין בהמ"ד בעירו. הנה מפני שטרידנא א"א לי עתה להאריך בזה. אך אעיר בזה מעט מפני כבוד כת"ר

הנה כבר מבואר בש"ך יו"ד סימן שס"ח ס"ק ד' שמותר ליהנות רק אם האילן נטוע במקום שאין בו ספק קבר ומה שכתב דיקשה הא יניקת האילן הוא ט"ז אמה כמבואר בבבא בתרא (דף כ"ז). וא"כ אף האילנות שעומדים על הקבר הא יונקים הם גם שלא מן הקבר. דהא יונקים הם ט"ז אמה והוה זה וזה גורם ומ"ט אסור. כבר בא זכר קושיא זו בספרים. ולענ"ד נראה דלא קשה דהא אם יש בכח האיסור לבד לעשות הפעולה בלא ההיתר אז זה וזה גורם אסור. כמבואר בערלה פרק ב' משנה ט' ובע"ז (דף ס"ח ע"א) שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחמצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ז הלכה ט"ז מהל' מאכלות אסורות. וכן כתבו מפורש התוס' בע"ז (דף מ"ט) ד"ה עד וז"ל, עד שיהא באיסור כדי לחמץ. פירוש ואז אסור אפילו יש בהיתר נמי כדי לחמץ עכ"ל. וכ"כ שם (דף ס"ת ע"ב) ד"ה לר"ש. וכ"כ הט"ז ביו"ד סימן פ"ז ס"ק י"ג ובש"ך שם ס"ק ל"ו. והא דמשמע מהתוס' בפסחים (דף כ"ז ע"א) ד"ה עד דאף אם יש באיסור לחוד כדי לחמץ ג"כ אמרינן זה וזה גורם. עיין במהרש"א שם. כבר כתב בפליתי סימן פ"ז ס"ק כ"א שכונתם הוא לא מן שם זה וזה גורם. רק מטעם דהוה נותן טעם לפגם. כיון דיש בהיתר כדי להחמיץ ע"ש

ובזה יש לתרץ לכאורה גם כן בהא דתקשה עלה דאיתא בגיטין (דף כ"ב ע"א) אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי. ופסק כן הרמב"ם בפרק א' הלכה כ"ד מהל' תרומות. ואמאי הוה טבל וחולין מעורבין זה בזה הא פסק הרמב"ם בפרק י' מהל' מעשר ובפרק ז' מהלכות ע"ז דזה וזה גורם מותר. וכאן הוה זה וזה גורם היניקה דארץ ישראל והיניקה דחוצה לארץ. ולפי מה שכתבתי לעיל כל זה ניחא לכאורה. דהכא כיון דיכול האילן לגדל מהיניקה של ארץ ישראל לבד. לכן לא הוה זה וזה גורם

אלא דא"כ היה לנו לפסוק דכולו טבל. כיון דיכול לחיות מהיניקה של ארץ ישראל לבד. ועוד דמקשה שם בגיטין מהא לאביי דס"ל דבתר נקבו אזלינן. ומשני לא מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחוצה לארץ. והא אביי קאמר בפסחים (דף כ"ז ע"א) את"ל זה וזה גורם אסיר רבי היינו ר"א. וא"כ איך ס"ל לרבי דטבל וחולין מעורבין זה בזה. הי' לו לומר דכולו טבל. כיון דהוה זוז"ג אי זה וזה גורם אסור

והנראה לענ"ד דהכא ליכא למימר כלל דין דזה וזה גורם דהנה עיקר דין דזה וזה גורם הוא היכא דשניהם בין האיסור בין ההיתר עושים פעולה ביתד. ואי אפשר לומר דאתד עושה פעולה בחלק מהדבר והשני עושה הפעולה בחלק אחר מהדבר. כ"א ששניהם עושים הפעולה בכל הדבר. כמו בהך דע"ז (דף מ"ת ע"ב) דהזבל והקרקע הוו זה וזה גורם דהתם א"א לומר דבמקצת מן הזרעים עושה הפעולה רק הזבל לחוד ולא הקרקע, ובמקצתם עושה פעולה רק הקרקע לחוד ולא הזבל. דהא בלא הקרקע לא הי' הזבל עושה שום פעולה ופשיט הוא דהקרקע עושה פעולה בכל הזרעים וגם הזבל עושה פעולה בכל הזרעים. ובמקום שהקרקע עושה הפעולה בו גופי' עושה הזבל הפעולה. ומשו"ה הוה זה וזה גורם. וכן בשאור של תרומה ושל תולין שחימצו העיסה שידוע שטבעו של השאור שמחמץ כל העיסה ובאופן זה הוה זה וזה גורם. וא"א לומר בהא דמקצת העיסה נתחמצה מהשאור של תרומה ומקצתה מהשאור של חולין. דידוע דכל אחד מהשאור עושה פעולה בכל העיסה. דכל שיש שאור יותר כל העיסה מתחמצת ביותר אבל אי הוה אמרינן דחתיכה מן העיסה נתחמצה מהשאור של