תשובה שלמה - א קלג

היכא דבעל העובר אינו חפץ לקנות הפרה. דבע"כ הא לא קנה. וגם בגונא דלעיל היכא דהעובר הי' של גר שאין לו יורשים ומת דנעשה הפקר. דנימא דתקנה לו פרתו דהעובר הוא מונח בתוכה. והוה כחצר המשתמרת. אך בגונא דאינו רוצה לקנות הא בע"כ לא קני לי'

והנה כת"ר כתב לדייק דהפקר הולד לחוד אינו פוטר. מהא דאיתא בתמורה (דף כ"ד) ברש"י בד"ה ילדה זכר יקרב עולה דבכור לא קדוש אלא ברחם. וכיון דמעיקרא אתפסי' בקדושה אחריתא תו לא חיילא קדושת בכורה. ויש להבין דהא בחולין (דף ק"ל) גבי בכור אינו נוהג במוקדשין פרש"י דבקרך וצאנך כתיב ולא של הקדש. ועוד תקדיש כתיב ולא את שכבר קדוש. ואמאי לא פירש"י גבי ילדה זכר יקרב עולה משום דבכור אינו נוהג במוקדשין. ולמה הוצרך לפרש שאינו חל על קדושה הקודמת. דהא בלא"ה מוקדשין אינו חייב. בבכורה. ומוכח מזה דהיכא שהאם אינה של הפקר חייבת בבכורה. דהקדש והפקר שניהם ממשמעות אחד נתמעטו מבקרך. רק דבמוקדשין יש טעם נוסף אף אם הולד לבד קדוש דתקדיש ולא שכבר קדוש. ושאין קדושה חל על קדושה שקדם לה. ועיין בבכורות (דף ב' ע"א) תוד"ה והמשתתף דלא נוכל למעט מבקרך אלא שותפות האם. וממילא גם הפקר והקדש דממעטינן מבקרך הוי גם כן דוקא באם ולא בולד עכ"ל כת"ר. אלא דלענ"ד קשה דהא מבישראל ממעטינן אף שותפות עכו"ם בולד כיון שיש לעכו"ם חלק בו. אף שגם להישראל יש לו חלק בו. מ"מ כיון שאין כולו של הישראל פטור. ומכ"ש אם הולד הוא הפקר יש לפוטרו מבישראל דהא אינו כלל של ישראל. והנה על רש"י בחולין שם ק"ל עוד. דלמאי אצטריך הך ילפותא דבקרך וצאנך ולא של הקדש. הא מתקדיש ולא שכבר קדוש ידעינן דאין בכור נוהג בקדשים. דהא אם האם קדשים גם הולד הוא קדשים. ושייך בי' הילפותא דתקדיש ולא שכבר קדוש

ומהרי"ט אלגזי ז"ל בריש הלכות בכורות כתב בטעמא דמלתא דהפקר פטור מבכורה וז"ל, וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה מ"מ בעינן שיהיו לו בעלים וראוי להקדישו. דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ומה גם דכשהבעלים מאשרים ומקיימים קדושתו ע"י מעשה שנותנו לכהן להקריבו חשיב כמקדישו בפה. אבל כשאין בעלים עליו שראוים להקדישו בין בפה ובין במעשה לא תל עליו מאליו עכ"ל. והאי טעמא שייך גם אף אם הולד לחוד הוי הפקר דהא אין לו בעלים להקדישו

אלא דהא דכתב שם מהרי"ט אלגזי וז"ל, ומאי דנקט בברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים. אעפ"י שהכל אחד דמה לי אם היו לה בעלים מעיקרא או לא. כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו י"ל דנקט גר שאין לו יורשים לאשמועינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר. ונמצא דנתהוה עובר זה בזמן שהיו לו בעלים ונראה למצות בכור. עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור. ועיין בבבא קמא (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקט תנא תרי גווני הפקר יע"ש. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן שט"ז, ולענ"ד הדברים אינם מובנים. דנהי דהתם בבב"ק משמיענו אליבא דר"י דאפילו נגח ולבסוף הפקיר שפטור. שהוא חידוש דין. דלולי זאת הוה אמינא דכיון דנגח כשהיו לו בעלים חייב מיתה דעיקר החיוב היא הנגיחה. אבל כאן הא בפטר רחם חלא רחמנא. ומאי רבותא השמיענו דאם נתעברה כשהיו לה בעלים. אם ילדה כשאין לה בעלים. דפשיטא דפטורה מן הבכורה דבפטר רחם תלא רחמנא. אך הנראה לענ"ד דנקט גר שמת ואין לו יורשים לאשמועינן דאף בגונא דרק העובר היה של הגר ומת ואין לו יורשים דפטור. דבבהמת המדבר לא משכחת לה כה"ג כמשכ"ל

וראיתי בספר מנחת חינוך מצוה י"ת דברים שאינם מובנים לי וז"ל, ומבואר בש"ס דממעטין שותפות עכו"ם מבקרך כו'. ובחולין פרק רה"ג דר' אלעאי סובר דגם שותפות ישראל פטור. ויליף מבקרך דהיינו שלו לבד. ולפ"ז צ"ל דוקא שלו כמו גבי לולב דהתורה כתבה לכם ושותפות לא הוי לכם כמבואר בסוכה. וגם הפקר לא הוה שלו. וכן בחמץ דנפ"ל חמץ של אחרים מלך. א"כ בהפקר אינו עובר דלאו שלך הוא. א"כ כיון דצ"ל שלו בודאי בהמת הפקר שילדה בכור אינו קדוש ופטורה מבכורה דלאו שלו היא. אבל לרבנן דפסקינן כוותייהו דדוקא שותפות עכו"ם פטור. אבל שותפות ישראל אינו פוטר אע"ג דלא הוה בקרך כו' וכמו לולב דלא הוה שלו בשותפות. א"כ מיעטה התורה דוקא עכו"ם וגם הקדש כמבואר בש"ס. אבל הפקר אף דלא הוה שלו מ"מ חייב. והוה כמו חלה דמעטינן של עכו"ם ושל הקדש מעריסותיכם תרי זמני ושותפות ישראל וכן עיסת הפקר שנתגלגלה בעודה הפקר לא מצינו שיפטר מהחלה. כיון דא"צ לכם לא נתמעט הפקר רק הקדש ועכו"ם דאיכא קראי. וזה לכאורה פשוט. א"כ נראה בפשיטות לדידן בהמת הפקר שילדה בכור ואח"כ זכה אחר בודאי הבכור קדוש כמו כל הבכורים. ואפילו בעודו הפקר אסור לשוחטו בחוץ ולגוז ולעבוד כמו בכור גמור עכ"ל. דמלבד מה שמפורש ברמב"ם בפרק ח' הל"ו מהלכות בכורים ובטור ובש"ע יו"ד סימן ש"ל סעיף ז' אם הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואחר כך זכה בה פטורה. ויעיין מש"כ בפי' המשניות להרמב"ם חלה פרק ט' מ"ט. והא אמרינן שם בחולין (דף קל"ה) דמשו"ה מחייבינן שותפות ישראל בבכורה משום דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם לשון רבים. אבל גם אם נכתב בלשון רבים צריך להיות שלו דנהי דמרבינן אף אם אינו כולו שלו לבדו. אך מ"מ צריך שיהי' שלו במקצת אף בשותפות עם אחר. אבל לא דהפקר דזה אף במקצת אינו שלו. ומה שכתב בלולב דהתורה כתבה לכם ושותפות לא הוי לכם כמבואר בסוכה. הנה בסוכה אין זה מבואר. אך בבבא בתרא (דף קל"ז ע"ב) וז"ל הרשב"ם בד"ה ואם לאו לא יצא דכתיב ולקחתם לכם משלכם. שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו. דאע"ג דדרשינן בשחיטת חולין (דף קל"ה) בגדיכם, עריסותיכם, תרומותיכם, לרבות טלית של שותפין כו'. ה"ה נמי אי הוה כתיב הכא פרי עץ הדרכם. אפילו של שותפות. אבל כיון דכתיב לכם צריך שיהא כולו שלו כו' עכ"ל. ובכל אופן למימר דהיכא דשותפים חייבים גם הפקר חייב. זו לא שמענו

עוד כתב כת"ר וז"ל, ויש להעיר מהא דאמרינן בתמורה (דף ח') ובסנהדרין (דף קי"ב) מיתיבי ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר כו' תיפוק לי' משללה ולא שלל שמים. ולא קאמר דאצטריך למעט כשנולד בכור לבהמת עיר הנדחת אחר שכבר נגמר דין דהוי שללה שכבר היתה הבהמה של עיר הנדחת וממעט לבהמת בכור דלאו בהמתה הוא לפי שקדוש הוא לגבוה. ומוכרת מזה דבהמת הפקר פטורה מבכורה. ובהמה של עיר הנדחת שנגמר דינה אין לה בעלים וכבהמה של הפקר דמי ואין נוהג בולדה דין בכורה. וע"כ הא דאמר פרט לבהמת בכור. היינו בנולד הבכור קודם שנעשית עיר הנדחת ופריך שפיר דהיינו שלל שמים עכ"ל הדר"ג. ולענ"ד נראה דאין זה מוכרת. דממ"נ אם העיקר הוא איך הוא בשעה שנגמר הדין. וא"כ אף דאח"כ נולד הבכור הא בשעת גמר דין הוא בין שללה בין בהמתה. ואם העיקר הוא איך הוה בשעת הריגה. הא אז לא הוה לא שללה ולא בהמתה. ואם כן אם נאמר דהא דאמר ר"ש בהמתה פרט לבהמת בכור היינו שנולד אח"כ. א"כ ס"ל דהעיקר הוא איך הוא בשעת הריגה מקשה שפיר תיפוק לי' משללה ולא שלל שמים. דעכשיו בשעת הריגה הוא כבר שלל שמים. ומדברי התוס' בחולין (דף ק"מ ע"א) בד"ה למעוטי משמע דהעיקר הוא אם הוא שללה בשעת גמר דין. שכתבו וז"ל, וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. והא קשיא להו