תשובה שלמה - א קלב

בכשאין לו כדי שניהם. א"כ אין בזה כדי להקדים אלא דיעשה אותה שאפשר לבד. ומ"ט אמר ואחר כך עולה לרגל. ועיין בספר שו"ת שאגת אריה סימן י"ט. וראיתי שכבר עמד בזה בהגה' מהרש"ש בקידושין שם. וכתב דר"ל בזה דאף דלא ישאר לו אחר הפדיון מעות על עולת ראי' מ"מ יעלה. דאולי ישיג שם מעות בהלואה או במתנה עכ"ל. ולענ"ד נראה, דכיון דרבנן דרשי לה מקרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראו ני ריקם. א"כ קמ"ל בזה דרק אח"כ יכול הוא לעלות לרגל אבל קודם שפודה אינו יכול לעלות לרגל. אף אם יש בידו כדי שניהם

אלא במה שמסיק בדגול מרבבה שם וז"ל, אלא שיפדהו האב במקום שיהי' שם ביום שלשים. לדעתי לא יכול לברך כי אולי מח הבן בביתו. ולמיהב להבן חוקת חיים ג"כ יש לפקפק. כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא עכ"ל. הנה הרשב"א ז"ל בחי' ביבמות (דף קי"ט ע"א) ד"ה אלא בשם הרמב"ן מסיק דכיון שעיברה א"א שמא תפיל דהויא לי' כמיתה ולמיתה לא חיישינן. וכן הוא בחי' הרמב"ן ליבמות. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ד"ה אבל. וכ"כ בנמוקי יוסף בריש פרק האשה בתרא וז"ל, דלשמא תפיל נמי לא חיישינן. דכיון דיצאת מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה דה"ל כמיתה ואסיקנא בפרק כל הגט (דף כ"ח) דלשמא מת לא חיישינן עכ"ל. ואם כן מכש"כ הכא כשנולד כבר דלא חיישינן שמא מת. וכמדומה שכבר דברו האחרונים מזה

סימן מד

לידידי הרב הגאון כו' מוהר"ר אלי' קלאצקין שליט"א הגאבד"ק לובלין יצ"ו

הנה מה שחקר הדר"ג בדין פטור בהמת הפקר מבכורה אם לא הפקיר אלא הולד. אם אין בולד קדושת בכורה. ומשכחת לה כה"ג עיין שבת (דף קל"ה). ולכאורה נראה דאי אפשר להפקיר העובר לבד. דבשלמא החם גבי מכירה אי נימא דעובר אינו דבר שלא בא לעולם יכול הוא למוכרו. אבל גבי הפקר לו יהא נמי דהוא דבר שבא לעולם. מ"מ הפקר הוה דוקא בגונא דיכול אחר לזכות בו. ובגונא דהוה משומר לא הוה הפקר. ויעוין מה שכתב בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סימן שט"ז. א"כ אם מפקיר העובר לבד לא הוי הפקר כלל דכל שעודו במעי הבהמה הרי הוא משומר בבהמתו ואין אחר יכול לזכות בו

אלא דמשכחת לה בגונא דהעובר קנה אחר והפקירו אח"כ. או שקנה אותו גר שאין לו יורשים ומת הגר וממילא העובר נעשה הפקר. בזה תבעי אם אח"כ יש בהולד קדושת בכורה. ומדפשיט כת"ר דעיקר הילפותא דבקרך על האם נאמר. דאם היא של הפקר אז פטור מבכורה ולא על הולד. אם כן איכא נמי למפשט אפכא דאם הבהמה היתה של גר שאין לו יורשים והעובר של ישראל ומת הגר ונעשית הפרה הפקר אין בהעובר קדושת בכורה. כיון דהאם היא הפקר ולא קרינן בה מבקרך

ולכאורה לפי מה שכתב בספר שער משפט סימן ער"ה להסתפק בגר שמת והי' לו בית או שדה בשותפות עם ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בהבית או בהשדה להיות שותף עם ישראל האחר. אם זכה להיות שותף עמו או לא. דדלמא כיון שהישראל שותפו של הגר הי' לו תפיסת יד בהבית או בהשדה להשתמש בו בכל הבית או השדה מיד שמת הגר זכה בו בכל הבית או השדה. ושוב אינו מועיל חזקת ישראל אתר. וכתב וז"ל ומה שהביאני לידי הספק הזה מהא דגרסינן בב"ק (דף מ"ט) גבי הא דקתני במתניתין לענין מה שהכה את האשה דמשלם דמי ולדות. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר כו'. אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ומחויב לשלומי לה לדידה. אמר רב חסדא אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו כו' לימא כתנאי כו' כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות כו' לא שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו זכי בהו בכולה. ופירש"י דשייכא בה מחיים בפלגא. כי מיית זכיא בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידא בגווייהו לא זכי בהו כלל אלמא אף לר"ח דס"ל דבולדות לא שייך בהו זכיה כלל מן ההפקר דלאו מעות הם. מ"מ כיון שיש לה פלגא מחיים מגר זכיא אף בחלקו של גר לאחר מותו מתורת הפקר בשבח ולדות לרשב"ג. אם כן ה"ה בשדה משותפת עם הגר נימא נמי כיון שיש לישראל חלק בהשדה ומשתמש בשותפות בכל השדה והשדה מוחזקת בידו. וכ"ש בשדה שאין בה דין חלוקה. תכף שמת הגר זכה ישראל שותפו בכל השדה ולא מהני זכיית האחר עכ"ל ולפי זה הא כשהעובר הוא של ישראל אכתי אית לי' חלק בהפרה. דהא משועבדת היא לו לעוברו. ואם כן מה"ט יזכה גם בהפרה וליחייב בבכורה

אך מהא דמבואר שם בב"ק (דף מ"ט ע"ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה. זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. וכתב בשיטה מקובצת בשם המאירי דאין המחזיק יכול לסלקו להמלוה בזוזי. אלא יש לו קנין גמור בהחפץ לפי ערך מעותיו. וא"כ כיון דיש לו חלק בהחפץ והוא משועבד לו כולו לאשתמושי בי' אם אינו דבר שיש בו כדי חלוקה. ומ"מ קנה המחזיק את השאר. א"כ מבואר מזה דלא כמו שכתב בשער המשפט

וגם מצד הסברא ליכא למימר כדברי השער משפט. דהא אין זכי' בהפקר כ"א בקנין. והא דמבואר בסימן ער"ה סעיף י"ב דיש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואם החזיק באחת מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר דקנה היינו דמ"מ עשה הקנין הזה הגרוע. אבל בלא קנין כלל דמצד ההשתעבדות יקנה זו לא שמענו. ויעיין מה שכתב בשיטה מקובצת ב"ב (דף נ"ג ע"ב). והא דקאמר התם שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו זכי בהו בכולה. לכאורה נראה דשבח ולדות הוא מה שגופה משובח והוה השבח דידה מחמת גופה. אלא דהבעל דזכי בפלגא מחמתה הוא דזכי. ואם ליתא לבעל נשאר שבח גופה ממילא לדידה. אלא דמלשון הגמרא משמע דממה דבחיים אית לה פלגא משו"ה אית לה כולה לאחר מיתת הגר ולא משום דעיקר שבח גופה דידה הוא. וגם בפירש"י מבואר דגם מחמתו הוא שבת גופה. אלא דבפשוטו ניחא. דהנה בדמי ולדות מקשה אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו משום דאין הולדות עיקרן כסף ואין להם שווי כסף. דנימא דבשביל השווי כסף צריכים לשלם לו. אלא מצד זיכוי שהתורה זכתה לו הוא דמשלמים לו. ולדידי' הוא דזכתה תורה בדמי ולדות. אבל א"א לה לקנות ולזכות הזכות הזאת מהפקרא. דהזכי' ההיא אינה חפץ דנימא דלבר מהבעלים. מצד עצמו הוא דבר וחפץ ויהיה כחפץ שאין לו בעלים שאפשר לזכות בו אלא היא זכי' דתליא בהבעל או ביורשיו ואם ליתנייהו בטלה אותה זכי' לגמרי וא"א לזכות בה מהפקרא. ולכן קאמר דמי ולדות דלא שייכא ידא בגווייהו לא זכיא בהו כלל. היינו דלדידה אין בהם שום זכי'. רק להבעל היא דזכתה תורה וכמש"ל אבל שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו. א"כ אית להשבח ולדות שווי כסף ומצד זה יש לו פלגא כמו לה. א"כ כשמת הרי החלק שיש לו באותו שווי הכסף הו"ל הפקר. וכיון דהשבח הוא בגופה זכתה בו איהי מהפקר זכי' גמורה דהא הוא גופה ממש אבל בכל מקום דהוי רק שותף עם הגר. אף דיש לו השתעבדות על חלקו של הגר. מ"מ בלא קנין אינו זוכה בנכסי הגר: אכן אף אם נימא כדברי השער משפט. מ"מ איכא למיבעי