תשובה שלמה - א קלא

יכול לפדותו. אפילו אם נימא שהשליחות לא חל אז שהיה קודם זמנו. מ"מ שוב נעשה עתה שלוחו מטעם זכין לאדם שלא בפניו. ואפילו להט"ז שמדמה זה לתרומה דמיקרי קצת חוב. כל זה כשעושה מעצמו. אבל בזה שהאב צוהו א"כ חזינן דניחא לי'. וא"כ זכין לו שלא בפניו. אבל שיפדהו האב במקום שיהי' שם ביום שלשים. לדעתי לא יכול לברך כי אולי מת הבן בביתו. ולמיהב להבן חזקת חיים ג"כ יש לפקפק. כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא עכ"ל

אלא שבספר שו"ת עונג יום טוב סימן ק"א כתב על זה וז"ל, ולענ"ד יש להסתפק בזה טובא. דלא מהני ארצויי ארצי קמי' אלא גבי קידושין. דאמרינן בקידושין (דף מ"ה) ודלמא ארצויי ארצי קמי'. וכן פסקינן בשו"ע אה"ע סימן ל"ה סעיף ד'. אבל גבי תרומה ודאי לא מהני ארצויי ארצי קמי'. דאם נימא דמהני מה שגילה דעתו דניחא לי' שיעשה השליח. אם כן בחנם נתחבטו התוס' בנזיר (דף י"ב) איך מצי משוי שליח קודם שנתגלגלה העיסה. נהי דלא מצי לעשות. מ"מ לא גרע מגילה דעתו דניחא לי' שיתרים כמו ארצויי ארצי קמי' אלא ודאי דלא מהני ארצויי ארצי קמי' אלא היכא שזוכה בשבילו באיזה דבר. כגון בקידושין שקידש עבורו אשה. אבל בתרומה שתורם משל בעה"ב ולא קא זכי בשבילו שום דבר לא מהני. וא"כ ה"ה גבי פדיון הבן שהשליח פודה משל אב נמי לא מהני ארצויי ארצי קמי'. רק דבעי שליחות גמורה עכ"ל. והנה מה שכתב דבתרומה לא מהני גילוי דעת יש לתמוה לכאורה. דהא ברמב"ם פרק ד' הל"ג מהלכות תרומות ובטור ובשו"ע יו"ד סימן של"א סעיף ל"א פסקו דמהני גילוי דעת בתרומה וע"ש באחרונים. מ"ט לא פסקו כהך תירוצא בב"מ (דף כ"ב ע"א) דמוקי לה בשוי' שליח. אלא דבהא יש לומר דבירושלמי פ"ק דתרומות איתא קטן שהניחו אביו במקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה. לא הוא שתרם אלא אביו הוא שאימן על ידו. ובעי שם אי למפרע נעשה תרומה או מכאן ולהבא. אר"ש נשמיענה מן הדא. הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט לך מן היפים האלה. אם היו יפים אינו חושש משום גזל. ואם לאו חושש משום גזל. ואם הי' לוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש. אית לך למימר למפרע נעשית תרומה. לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא נעשית תרומה. ועיין במל"מ שם שכתב גם כן בדברי הרמב"ם שמכאן ולהבא נעשה תרומה מהך ירושלמי. וא"כ בהך גילוי דעת אין השליח עושה התרומה אלא הוא בעצמו עושה התרומה. וכבר הארכתי בזה במק"א. ואה"נ דגילוי דעת בשליחות לא מהני בתרומה. וכן משמע מדברי הרשב"א בחידושיו בנדרים (דף ל"ו ע"ב) ד"ה הא דאיבעיא להו דאין גילוי דעת מהני בתרומה. והביא ראי' מהא דחולין (דף י"ב) דהאומר לחברו צא תרום והלך ומצאו תרום אינו תרום. דדלמא אינש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ואע"ג דהתם ניחא לי' שתקנו את כריו יע"ש. ועיין מש"כ בפרישה יו"ד סימן של"א סק"נ

אלא דשם בנדרים משמע מדברי הר"ן דגילוי הדעת מהני בתרומה ע"ש בד"ה הכא נמי כו' וכה"ג מהני לגבי תרומה דבגילוי דעת בלחוד דניחא לי' סגי. ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי לי' אידך שליח בהדיא עכ"ל. וכן משמע מדברי הרא"ש בפירושו ומדברי המאירי שם. ובכדי דלא תקשה לדידהו הא דהביא הרשב"א מהך דחולין דאם אינש אחרינא שמע והלך ותרם לא הוה תרומה. אע"ג דניחא לי' שתקנו את כריו יע"ש. אפשר לומר דהתם כיון דאמר לחברו צא ותרום אף דניחא לי' לתקן את כריו. מ"מ אפשר דניחא לי' רק שיתרום חברו שאמר לו. אבל לא אחר ואין על האחר גם גילו דעת. וכן כתב מפורש בח"ה סימן קפ"ח. אבל אם הוי גילוי דעת סתמא אפשר דמהני

והנה כבר הקדימו להעיו"ט בזה בספר קצות החושן סימן רמ"ג סק"ח. והביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל וגם דברי התוס' שס"ל שגילוי דעת לא מהני בתרומה יע"ש. אלא דאכתי יש לעיין דהא בנדרים (דף ל"ו ע"ב) מסיק בגמרא דבאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום מהני אף משל בעל הכרי על בעל הכרי. ואין אלו שליחות דהא קאמר דבכה"ג תורם אף במודר הנאה. ואי הוה שליחות לא הי' מתיר במודר הנאה. והנה אף דלדידהו ניחא דבאומר כל הרוצה לתרום הוי כמו שלוחו. ורק רבנן הפקיעו תורת השליחות מני' כמו שכתבו התוס' שם. מ"מ בהא שכתבו התוס' בנזיר (דף י"ב) כשאומרת הפרישי לי חלה הא לא גרע מהאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ואם כן אף אי לא שוי' שליח. מ"מ מהך דאמרה הפרישי לי חלה הוה גילוי דעת. כהא דאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דמהני

והנראה בזה, דהנה כבר כתב שם בעונג יום טוב דהיכי דעושה בגילוי דעת שמתרצה שיעשה. אם אח"כ גילה דעתו להיפך שאינו חפץ עוד שיעשה והשליח לא ידע מזה ועשה עבורו הקידושין או הפדיון דלא מהני. דכיון דלא נעשה שליח גמור רק שגילה דעתו דניחא לי' בגילוי דעתא דלא ניחא לי' סגי לבטולי גילוי דעתא קמא. אבל אם עושה שליח בפירוש לא מהני גילוי דעתא לבטל את השליחות. וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ב). ולפי זה הביאו התוס' בנזיר ראי' ממעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורו. ובודאי יארע שאח"כ היא מגלה דעתה שאינה חפצה עוד שתפריש לה חלה והיא אינה יודעת ומפרשת. ואי הוה רק מטעם גילוי דעת הרי גילוי הדעת שאינה חפצה עוד מבטל גילוי דעת הקודם. וע"כ הוא מטעם שליחות ועל כן אין גילוי דעתה מבטל את השליחות

והנה בגוף הך דינא אם פודין ע"י שליח. ראיתי בספר שו"ת יד אלי' סימן נ"א שכתב וז"ל, ויש להביא ראי' קצת דיש לאסור ע"י שליח. כפי דעת השואל שם בריב"ש. אע"פ שלא הביא שום ראי' לדבריו כו'. ממאי דאמר שם בקידושין (דף כ"ט ע"ב) ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל. ר' יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. בשלמא לר' יהודה כדקאמר טעמא. אלא רבנן מאי טעמייהו. אמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם. משמע דלתרווייהו לא מצי לפדות על ידי שליח. ע"כ כשירצה לפדות וימתין מלעלות עד שיפדה יעבור מלעלות. ופליגי איזה עדיף כו'. אבל אי מצי לפדות ע"י שליח פשיטא דיקיים שניהם ויעלה לרגל ויפדה ע"י אחר כו'. וס"ל להשואל דפשיט להו דלפדות ע"י שליח לא מצי לפדות מכח למוד דפדה תפדה כמש"כ שם בשאלה. כך י"ל דעת השואל בריב"ש. ואפשר לומר דהריב"ש מודה לו בזה על כן לא השיב לו בזה עכ"ד

מדבריו למדנו שהוא מפרש הא דקאמר לפדות ולעלות לרגל. היינו שאין שהות בידו כדי שתיהן. ואין הדבר בפשוטו משמע כן. דבפשוטו משמע דאין בידו הוצאה כדי שתיהם. ואם כן אין ראי' מכאן דאינו יכול לפדות ע"י שליח. דאף דאפשר ע"י שליח. מ"מ כיון דאין בידו כדי שניהם אי אפשר לפדות גם ע"י שליח. כיון דכשיעלה לרגל לא יהיו לו החמשה סלעים לתת לכהן ומאי מהני לי' שליח. וכן כתב מפורש בתוס' ר"י הזקן וז"ל, לפדות ולעלות כלומר ואין בידו כדי לזה ולזה ששתי מצות אלו צריכים הוצאה. לפדות צריך חמש סלעים לכהן. ולעלות צריך מעות להוצאות הדרך. עולה לרגל במעות שבידו וכשתמצא. ידו יפדה בנו עכ"ל. וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק י"א הל"ד מהל' בכורים היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה עכ"ל. ואולי דבעל יד אלי' מדייק לה מהא דאמר פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. דלשון אח"כ דנקט משמע דרק להקדים קאמר ואם