תשובה שלמה - א קל

עפר. או וניתוסף עליו עפר דהיינו ממילא. ומדקאמר והוסיף משמע שהוסיפו בכונה. אלא מה שתמה אני בדברי התוס' חדשים במש"כ שם דאין זה בלשון הר"ש. הוא פלא דממש כדברי הרע"ב מבואר בר"ש. וכן הוא באור זרוע הגדול הלכות ערלה סימן שט"ו. אלא דבפי' הרא"ש שם זה ליתא. ומה שכתב לי כת"ר עוד וז"ל, כיון דעיקר הצ"ע של התוס' חדשים הוא רק ממה שכתב הרע"ב גופי' לעיל והוסיף עליו עפר. וכמש"כ למעלה. משום דסובר דקאי על האדם ולא על הרוח. ומשו"ה לפי הבנתו כתב שפיר ובר"מ ובר"ש ליתא זה. כלומר דבר"מ ליתא התיבות הרי הוא כאילן העולה מאליו. ובר"ש אע"ג דכתב גם כן הרי הוא כאילן העולה מאליו. מ"מ ליתא שם התיבות והוסיף עליו עפר עכ"ל כת"ר. וזה אינו דהא בר"ש איתא אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור. ואם לאו הר"ז כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. ולשון תיקון עפר הוא בודאי על ידי אדם

אך האמת יורה דרכו דקושיא מעיקרא ליכא. דבערלה לא משגחינן על עפר הראשון או על עפר השני. ועיין בנדרים (דף נ"ח ע"ב) שניא שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בר"ן שם ד"ה שניא כו' מה שאין כן ערלה דחסרון זמן גרם לה איסורה עכ"ל. והיינו דאין העפר גורם האיסור כי אם כח צמיחת האילן. אם יכול עוד לחיות מכח הצמיחה הראשונה אז פטור מערלה. אך אם אינו יכול לחיות מכח צמיחתו הראשונה. אז כח צמיחתו הקודמת נתבטלה והוה כמו שאינה. ואם עשה תיקון בכדי שיחזור ויצמיח הרי זו צמיחה חדשה ונתחייב בערלה. ואין נפקותא כלל מי הם הגורמים להצמיחה החדשה אם העפר הקודם או העפר השני. וכן מורים לשון הרמב"ם בפרק י' הלכה י"א מהל' מעשר שני ונטע רבעי שכתב וז"ל, אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו הרי זה פטור. ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע עכ"ל. וז"ל בפי' המשניות שם בערלה אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו שאינו חייב בערלה לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה. אבל נחשוב אותו כאילו לא נעקר עכ"ל. וכן הוא לשון הרא"ש בהל' ערלה סימן ד' וז"ל, ולא מיבעיא זה שנעקר ממקומו ונתקיים במקום אחר דהו"ל כנטיעה חדשה כו' עכ"ל. וכ"כ ברבינו ירוחם ספר אדם נתיב כ"א ח"ב. ואם כן אם יכול לחיות מהעפר שסביב שרשיו. הרי העפר הזה לא חדל עוד אף רגע להיות הגורם לחיותו של האילן וכח חיותו לא פסק עוד. ואין כאן עוד צמיחה חדשה. דהא האילן לא פסק עוד כח צמיחתו הקודמת. ואף אם יונק ג"כ מעפר חדש אין זה מעלה ומוריד באילן שעוד חיותו עמדו. אך אם אינו יכול לחיות מהעפר שסביב שרשיו. הרי העפר הזה כבר חדל להיות הגורם לחיותו של האילן וכח צמיחתו של האילן כבר פסק. ואם הוסיף עליו עפר מועט ומשניהם יכול הוא לחיות הרי זו כח צמיחה חדשה ומשו"ה חייב בערלה. דגם יניקה זו שיונק עתה מהעפר שסביב שרשיו הרי זו יניקה וצמיחה חדשה. דכח הצמיחה הראשונה כבר פסק משעה שלא היה יכול לחיות מהעפר הזה לבד. ואף באופן שאם פסק כח חיותו מהעפר הראשון ועשה איזה תחבולה אחרת שיתחיל מחדש לצמוח. כגון שנטל העפר מהשרשים ואח"כ נתן עליו אותו עפר עצמו. אז אף בלא הוספת עפר אחר ג"כ חייב בערלה אף שיונק חיותו מהעפר הישן. כיון שזו היא צמיחה חדשה. וכאשר בינותי בספרים מצאתי בהגהת תפארת ירושלים בערלה פ"א שכתב גם כן בקצת הדברים כן. ומעתה פשוט דזו היא כונת הט"ז שכתב ואין שייך כאן זה וזה גורם. דהיינו דאם היה זה וזה גורם אז היה כנטיעה חדשה. דכיון דצריך גם ליניקת העפר החדש כדי שיכול לחיות. ע"כ כתב דכאן אין צריך אחד לחברו כלל. כיון דסגי בעפר הראשון. וא"כ אין כאן נטיעה חדשה דעדיין כח צמיחתו הקודמת לא פסקה ולכן פטור מערלה. כן נראה לענ"ד בפשיטות

ובזה נידחין מה שכתב בתשו' מנחת עני חלק יו"ד סימן מ"ה שהקשה גם כן על הט"ז דמבואר מדבריו דהיכי דאינו יכול לחיות בעפר הראשון אם לא בצירוף חברו חשיב עכ"פ זה וזה גורם. וא"כ אמאי כתב המחבר ואם לאו חייב. הא אכתי הוי זה וזה גורם עפר הראשון והשני. וכתב הגאון המחבר ז"ל על זה וז"ל, וצ"ל דזה וזה גורם הוי כמו מבטל איסור דאסור לכתחילה. ואם ביטל בכונה אסור אפילו בדיעבד ה"נ בזה וזה גורם היכי שנטע תחילה בכונה כדי לאכול ממנו מכח זה וזה גורם אסור לו אפילו בדיעבד כדין מבטל איסור במזיד ובכונה. ומה שכתב המחבר לעיל בנטיעת פרי. של ערלה דאם עבר ונטע דמותר משום זה וזה גורם. היינו בשוגג או לאחרים. ומשו"ה א"ש דקאמר הכא חייב. ר"ל דכיון שיודע שאינו יכול לחיות מעפר הראשון ואעפ"כ היא נוטע ומוסיף עפר כדי להתיר מכח זה וזה גורם אמרינן דלא אהני מעשיו וחייב בערלה עכ"ל. דמלבד שהוא דוחק גדול לומר כן בדברי המחבר. דמה שכתב בסעיף י"ב ואם נטע הפירות שיוצאים ממנו מותרים זהו דוקא לאחרים או שלא בכונה. ובסעיף י"ט שכתב סתמא חייב. היינו להנוטע בעצמו שנטע בכונה. אלא שבעיקר הדבר כתב כבר הר"ן ז"ל בהלכות בע"ז (דף מ"ח) וז"ל, והקשה הרמב"ן ז"ל מאי פרכינן וסבר ר' יוסי זה וזה גורם מותר. דלימא לי' לעולם אימא לך דסבר ר' יוסי זה וזה גורם מותר בדיעבד ומיהו לכתחילה אסור. דהא איהו גופי' דס"ל שאם נטע והבריך והרכיב מותר. אומר דלכתחילה אין נוטעין אגוז של ערלה. ולאו קושיא היא. דכי אסרינן לכתחילה הני מילי בנוטע בידים שהוא כמבטל איסור לכתחילה. אבל כגון ירקות דמתניתין דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור כלל עכ"ל. אם כן חזינן דמפרש הך דאין נוטעין אגוז היינו בידים ואפ"ה בדיעבד מותר והיינו מפני שהוא כמבטל איסור. לכתחילה. אבל מ"מ אין לאסור בדיעבד מטעם מבטל איסור בכונה מפני שאינו מגוף האיסור שנשתנה. ומשו"ה בזה וזה גורם אסור רק לכתחילה אבל בדיעבד מותר בכל גוונא

וא"כ דבריו נידחין גם כן במה שכתב דאפילו בארץ ישראל מותר מטעם זה וזה גורם כשאינו יכול לחיות מהעפר הראשון לבד אלא עם תוספות עפר אחר. ולפי מה שכתבתי זה אינו. דכיון דאינו יכול לחיות מעפר הראשון אם ק נתבטל כח צמיחתו הראשון והוה צמיחה חדשה וחייב בערלה לכו"ע

אלא שבענין שכתב היכי שכבר נטע אילן שנעקר עם השורש. ומהעפר שסביב השורש עמו והוסיף עליו עפר ונטעו. הדין דין אמת שפטור מערלה בחו"ל. דהוה ספיקא דלמא היה יכול לחיות בעפר הראשון בלבד והוה ספק ערלה בחו"ל דמותר. וכ"כ דו"ז בתשו' שיבת ציון סימן מ"ט: ידידו הדוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו: סימן מג

שאלה מי שהוצרך לנסוע למרחקים קודם שיהי' לבנו שלשים יום ולא יבא לביתו עד זמן רב. איך יעשה בפדיונו. אם יעשה שליח תוך שלשים שיפדנו כשיגיע זמנו לפדות. או אם יפדנו הוא במקום

שיהיה שם: תשובה דבר זה כבר מבואר הוא בדברי אא"ז בדגול מרבבה יו"ד סימן ש"ה סעיף י' שכתב וז"ל, אבל למנות שליח תוך שלשים שיפדנו בזמנו אינו נכון שהרי אמרו בנזיר (דף י"ב) דמלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח. ואולי כיון שאפילו בתוך שלשים כיון שביד האב ליתן המעות לכהן ולומר שיהא פדוי לאחר שלשים כדלקמן סעיף י"ג מיקרי מצי עביד השתא כו'. ואולי יש לחלק. ואעפ"כ אני אומר שהאב יעשה שליח אם רוצה לילך לדרכו ושוב השליח