תשובה שלמה - א קכט

דשילוח. וכן כתב רש"י ז"ל בבבא מציעא (דף ק"ב ע"א) ד"ה מיציאת רובה, קרינא בהן או בצים: ואם היה בא לתפוס קודם שתגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים עכ"ל. והא דכתב רש"י בחולין וז"ל, דאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובה חייב לשלח מקמי דתפול לחצרו דאכתי לא מזומן הוא עכ"ל. אין כונתו דכל משך זמן החיוב הוא רק מקמי דתפול לחצרו. אלא כונתו גם כן דמקמי דתפול לחצרו אז זמן חלות החיוב. והיותר נראה לענ"ד שבדברי רש"י חסרה נקודה מקודם הך דמקמי דתפול לחצרו. וזה הוא דבור חדש דרש"י מפרש טעם הא דהחיוב חל מקמי דתפול לחצרו דאכתי לאו מזומן הוא

והנני שארו הדו"ש חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו סימן מב

לידידי הרב הגאון מוהר"ר זאב שליט"א אבד"ק מאזייק יצ"ו

הנה עלה דמבואר ביו"ד סימן רצ"ד סעיף י"ט אילן שעקרו רוח כו' והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר. אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון בלא תוספות עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב. וכתב הט"ז שם וז"ל, בלא תוספות עפר אחר. ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר הראשון עכ"ל. והקשו הגאון מהר"ץ חיות בהגהותיו על הש"ס בבבא מציעא (דק"א ע"א) ובהגהת יד שאול ביו"ד שם דאפילו אם היה שייך כאן זה וזה גורם נמי אתי שפיר הא דפטורין מן הערלה. דהא בע"ז (דף מ"ט ע"א) פסקינן הלכתא כמ"ד זה וזה גורם מותר. וכ"פ הט"ו ביו"ד שם סעיף י"ב אם נטע פרי של ערלה הפירות שיוצאין ממנו מותרים דזה וזה גורם מותר עכ"ל יע"ש. ותירץ כת"ר דמיירי היכי דיכול לחיות מהעפר החדש. וע"ז הקשה הט"ז דהא הוה לי' זה וזה גורם. כלומר זה וזה גורם כי האי דהאיסור לחוד יכול לפעול פעולתו. אז אפילו אם גם ההיתר לחוד יכול לפעול פעולתו קיי"ל דאסור. ועל זה כתב לתרץ דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר הראשון. כלומר דאיסור ערלה שאני כיון דאינה אסורה אלא מחמת חיבור ולא מחמת עצמה לא מיקרי כלל חיבור אלא האי באפי' קאי והאי באפי' קאי ולא מיקרי כלל ערלה עכ"ד כת"ר. ולענ"ד נראה דהא לא דמי להך דכתב הש"ך ביו"ד סימן פ"ז ס"ק ל"ה. דהתם גבי בשר וחלב דהבשר לחודי' שרי והגבינה לחודי' שרי ולית בי' איסור אלא משום חבורו עם הגבינה. כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא. דהתורה אסרה רק בדיהיב טעמא וכל עוד דלא יהיב טעמא הבשר מותר וגם החלב מותר. ועל כן כל אחד באפי' קאי דאין שם איסור בלא נתינת טעם. אבל כאן איך שייך לומר אין כאן חיבור. הא קמן דאיכא חיבור ויונק גם מן העפר השני שנתוסף. ואיך שייך לומר דהאי באפי' קאי והאי באפי' קאי. דהתם חסר עיקר גורם האיסור דהוא הנתינת טעם. ומשים הכי אין שם דין חיבור לאיסור וכל אחד באפי קאי. אבל כאן הא גורם האיסור שהוא היניקה לפנינו. דהא יונק הוא גם מעפר החדש. דאל"כ לא שייך למימר דהוסיף עליו שם עפר אם אינו יונק מן העפר שהוסיף. ואיך שייך לומר דלא מיקרי כלל חיבור

אך כת"ר כתב עוד לתרץ דברי הט"ז וז"ל, לכן הנראה דמה שכתב הט"ז כיון דסגי בעפר הראשון הוא ט"ס וצ"ל כיון דסגי בעפר השני. וקושית הט"ז שם היא על הא דמסיק המחבר שם ואם לאו חייב. ועל זה כתב ואין שייך כאן זה וזה גורם, וא"כ כשאין יכול לחיות בלא תוספות עפר אחר אמאי חייב בערלה הא קיימא לן דזה וזה גורם מותר כמש"כ המחבר למעלה סעיף י"ב. ומשו"ה כתב דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר השני. כלומר התם דוקא דאין הפרי בלא עפר ואין עפר בלא פרי יכול לגדול הוא דמחשב לזה וזה גורם ומותר. משא"כ הכא נהי דמהעפר שסביב שרשיו לחודא אינו יכול לחיות ולגדל. מ"מ מהעפר השני לחוד יכול לחיות ולגדל ואין צריך כלל לעפר הראשון. לאו זה וזה גורם הוא ומשו"ה חייב בערלה

וכתב עוד כת"ר וז"ל, שוב מצאתי כן בפרישה וז"ל אם הי' יכול לחיות כו' ואם לאו חייב. ואין לדחות לזה וזה גורם שמותר כדלעיל. וה"נ לכל הפחות החציה יכול לחיות מעפר שסביב שרשי האילן. די"ל דדוקא לעיל דאין עפר בלא יחור ואין יחור בלא עפר יכול לגדל משו"ה מחשב זה וזה גורם מה שאין כן בזה דיכול העפר של קרקע לעשות הגידול בלא העפר שסביב שרשי האילן יע"ש. וזה הוא ממש כמש"כ בכונת הט"ז עכ"ל כת"ר. ועד שכת"ר מוחק ומתקן בדברי הט"ז ומסיע כונתו לדברי הפרישה. לענ"ד דברי הפרישה אינם מובנים. דהיכן מצא דמיירי דוקא באופן דיכול לחיות מעפר השני לחוד. דהא והוסיף עליו עפר סתמא קאמרינן ואפשר דמאותו תוספות עפר בלחוד לבד העפר שסביב שרשיו אינו יכול לחיות. ומ"מ אם גם מהעפר שסביב שרשיו לבד אינו יכול לחיות חייב בערלה. ואם נטעו בעציץ או על הגג או על הסלע ומהעפר שסביב שרשיו אינו יכול לחיות. והוסיף עליו קרקע ככל מה שחסר לו עד כדי חיותו ומאותו קרקע שהוסיף לבד גם כן אינו יכול לחיות. הכי נימא שפטור מערלה. הא ודאי דגם באופן זה חייב בערלה. דהא המשנה בערלה פרק א' מ"ג משמיענו רק אם יכול לחיות בעפר הראשון פטור ואם לאו חייב. דמשמע דאף דאם בהעפר שהוסיף לבד ג"כ אינו יכול לחיות ג"כ חייב כיון דבהסלע אינו יכול לחיות. ועיין בלשון הר"ש שם אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור. ואם לאו הר"ז כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. דהאי ואם לאו שכתב כונתו ברורה דאם צריך תיקון עפר אף בכדי שיכול לחיות מן העפר ביחד עם הסלע שנעקר עמו הרי זה כאילן העולה מאליו וחייב. וכן מדוייק לשון הטור והמחבר ולשון הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ערלה. ואין לומר דמדברי הרא"ש ז"ל בפירושו פרק א' משנה ג' דערלה ובהלכות קטנות בהל' ערלה והטור והמחבר שכתבו אילן שעקרו רוח כו' והוליכו למקום אחר כו' ונשרש שם בארץ כו' עכ"ל. דמשמע מזה לכאורה דהוי באופן דיכול לחיות מעפר השני לחוד. דכיון דנשרש שם בארץ הרי יש עפר הרבה סביב האילן. דאין מזה שום הוכחה. דמי לא מיירי דהמקום האחר שהוליכו לשם הוא על הסלע או על הגג וכמו שכתבתי לעיל. אלא כונתם דנשרש שם בארץ שיש שם. ואפשר דהוא על הסלע או על הגג ויש שם עפר מועט. דבלא העפר הראשון גם כן אינו יכול לחיות

וראיתי בתוס' חדשים בערלה פ"א מ"ג שכתב ג"כ וז"ל הר"ב ד"ה ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. וצ"ע דהרי נטעו ממש כמ"ש לעיל שהוסיף עליו עפר ולמה הוצרך לומר דהוי כאילן העומד מאליו כו'. ואפשר דכתב כן משום דמשמע אפילו אם בעפר שהוסיף לחוד גם כן אין יכול לחיות אלא בצירוף שניהם ולא הוי נוטע ממש. וע"כ כתב דהוי כעולה מאליו עכ"ל. הרי מפורש כתב דגם אם בעפר השני לבדו אינו יכול לחיות כי אם בצירוף עפר הראשון ג"כ חייב בערלה: ומה שכתב לי עוד כת"ר דעל דברי התוס' חדשים יש לתמוה הרבה דמנין לו לפרש מש"כ הרע"ב והוסיף עליו עפר. ר"ל דהאדם הוסיף עליו עפר. הלא י"ל דר"ל דהרוח שעקרתו והוליכתו למקום אחר הוסיף עליו עפר שם ומשו"ה כתב שפיר ואם לאו חייב. דהרי הוא כאילן העילה מאליו עכ"ד כת"ר. ואין כאן שוה תמיה. דע"כ כונת הרע"ב הוא דהוסיף האדם דאם כונתו על הרוח היל"ל והוסיפה עליו