תשובה שלמה - א יג

הוא בהיתר דהא גם באיסור היה עושה אותה ומאי חזית לומר דשדינן עיקר המלאכה בתר כוונת ההיתר שדי אותה בתר כוונת האיסור, ולפ"ז ניחא הא דכתיבנא דאיך נפטרהו משום הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה דהא כיון שמכוין לאיסור ובלא הצורך להיתר הוא עושה גם בשביל האיסור גרידא אין לפטור אותו בשביל שיהיה ראוי לחולה. ונראה שזו היא כוונת בעל שלטי הגבורים בפרק האורג לתרץ דברי הרשב"א מקושית הר"ן ז"ל

וממילא לא תקשה מה שהקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דשבת (דף קל"ג) דפריך ל"ל קרא למשרי מילה בצרעת הא הוה דבר שאינו מתכוין. ואביי סובר דר"ש ס"ל דאפי' פסיק רישי' שרי ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרתו מתכוין ולדעת הרשב"א ז"ל אכתי קשה ל"ל קרא דאף אם אומר שמכוין לקוץ בהרת בנו מ"מ שרי למול כיון דהוא צריך למול ומצוה למולו ומשכחת לה מילה בלי צרעת מה אכפת לי' מה שיש צרעת על המילה ורשאי למולו ולכוין לקוץ בהרת בנו דכמו דרשאי לנעול ביתו ולכוין לצוד הצבי שבתוכו ה"נ רשאי למול ולכוין לקוץ בהרת בנו לדעת הרשב"א עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא תקשה דהתם הכוונה אף שאם לא היה צריך למולו היה ג"כ חפץ לקוץ הבהרת ובכה"ג גם לפי דעת הרשב"א אסור

עוד הקשה שם בעונג יו"ט על הרשב"א מהא דאמרי' בשבת (דף קל"ט היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והא הכא נמי צריך ללבוש הבגד רק שתלויין עליו ציצית שאינם בטלים לו והויין משאוי ובעינן למימר דרשאי ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלויין בהם עכ"ל. ולא דמי כלל דהתם הוא עושה פעולה אחת בנעילת הבית וכיון דהפעולה ההיא היא ביחד לצורכו ולצורך צידת הצבי אמרי' כיון שהיא לצורכו מותר. אבל כאן הרי עושה שתי פעולות שנושא הטלית וגם נושא הציצית ואיך נאמר דכיון דרשאי לצאת עם הטלית יצא גם עם הציצית שזהו פעולה אחריתי. ואטו נאמר דכיון דיוצא במלבוש היתר יהיה רשאי לצאת גם בדבר איסור. והא מבואר בשבת (דף י"א) היוצא במחט התחובה בבגדו דחייב לשיטת הריף והרמב"ם בנקובה ולשיטת רש"י, והרא"ש באינה נקובה. והא גם התם מותר לשאת הבגד ומ"מ על המחט חייב והיינו משום דנושא הבגד ונושא גם המחט

והנה לכאו' הא דכתיבנא דהעושה מלאכה לצורך פק"נ ואומר שעשה אותה מצד עצמה בעבורה וגם בלא פק"נ אז הוא חייב. הא מפורש אפכא במנחות (דף ס"ד ע"א) שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואנן קיי"ל כרבה כמבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' שבת ובפ"ב מהל' שגגות דזיל בתר מעשיו. וה"נ הא עשה המלאכה לצורך פק"נ, ואי ניזל בתר מעשיו אין כאן פעולת איסור. אמנם אחר העיון נראה דלא תקשה מזה עלה דכתבתי. דהנה במעלה התינוק אין כאן כלל מלאכת איסור ולא יצוייר כלל לומר דאינו מתכוין לפק"נ דהא עיקר המעשה היא לפק"נ דהוא מציל את התינוק ממש וא"כ הא דמעלה ג"כ הדגים אין זה עושה מלאכת איסור דהעלאת הדגים טפלה לגבי העלאת התינוק ואף דנתכוין להעלות הדגים מזה נשארה רק מחשבתו ועל מחשבה פטור ואף אי לא שמע שטבע התינוק אמדינן דעתי' דאילו שמע שטבע התינוק היה חפץ בודאי להעלותו. וא"כ עיקר העלאה אין בה מלאכת איסור כלל דאין כונתו שמתכוין לצורך העלאת התינוק עושה אותה למלאכת היתר אלא הפעולה מצד עצמה גם מבלי כונה היא פעולה להצלת נפש ממש. מה שאינו כן בשוחט בשבת. או בשאר מלאכה אף שהיא לצורך חולה שיש בו סכנה. הא עיקר המלאכה הוא מלאכת איסור ורק כשמכוין שעושה המלאכה לצורך פק"נ אז היא מותרת ובלא כונה. כגון בשוחט סתם אף שאח"כ נתנו הבשר לחולה שיש בו סכנה והיתה שחיטתו תועלת לפק"נ מ"מ פשיטא דחייב דהא איהו קעבד מלאכת איסור. וא"כ אף כשיודע שתהיה במלאכתו תועלת לפק"נ. כיון שאין המלאכה בעצם לפק"נ רק שהמלאכה בפני עצמה היא מלאכת איסור ורק גורמת לפק"נ. א"כ כשהוא אומר שהוא עושה המלאכה גם בלא הך פק"נ בודאי הוא חייב דיש כאן גם מחשבה גם מלאכת איסור

ובזה דקדקתי בחידושי על הרמב"ם בפ"ב הל' ט"ו מהל' שגגות שכתב כן וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע כו' הר"ז פטור מחטאת אע"פ שלא היתה כונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג עכ"ל. דהא דסיים מפני שהיה שוגג אין בו מובן לכאורה. אך לפי מה דכתיבנא כונתו ברורה מפני שהיה שוגג אפשר לומר דעיקר העלאה הוא בשביל התינוק והעלאת הדגים טפלה. אך אם הוא מזיד בהעלאת הדגים איך נאמר שזו טפלה להעלאת התינוק הא הוא מתכוין במזיד להעלאת הדגים ולכן במזיד חייב וזו ראי' ברורה למה שכתבתי

ובדעת התוס' נלענ"ד לומר באופן זה. דהנה דברי התו' בתירוצם צריכים הבנה שכתבו וז"ל וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל עכ"ל. דלכאורה יש להבין אטו חולה שיש בו סכנה הוא יותר לא שכיח מאי בעי איתשיל דאמרי' בי' הואיל, אלא הנראה בדעתם דס"ל כשיטת רבינו מאיר שהביא הרא"ש ביומא פ"ת סי' י"ד שכתב שהותרה שבת אצל פק"נ דכמו דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול והכי נמי כיון דהתורה התירה פקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול עכ"ד. מ"מ לא דמי להדדי דהא ביו"ט אפשר לו להביא אורחים אח"כ דהא בידו הוא ובכה"ג אינו עובר דהוה בישל לצורך. אבל בשבת א"א לו להביא חולה שיש בו סכנה ושיהי' צריך דוקא לעשות האיסור בשבילו בשעה שעשה וא"כ בשבת כשעושה באיסור א"א לומר הואיל דהא הדבר לא יתוקן. וזהו מה שכתבו התוס' דלא שכיח כלל היינו דאי אפשר לו להביא אח"כ חולה שיש בו סכנה שהיו צריכים דוקא לחלל שבת בעבורו באותו זמן שחילל הוא ושאי אפשר היה לחכות עם החילול לאחר זמן דזהו לא בידו הוא ואינו שכיח כלל, ועיין מש"כ בתו"י יומא (ס"ב)

ומן האמור אינם מובנים לי דברי הלח"מ שכתב בפרק ד' הל' ה' מהל' חמץ ומצה עלה דכתב הרמב"ם ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאתר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. וכתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו דבעינן הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אעפ"י כשעבר הפסח ולא פדאו אגלאי מילתא דלמפרע של אינו ישראל היה כיון דבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור עכ"ל. וכתב הלח"מ שם דכיון דאינו ישראל מישראל אינו קונה משכון ואין לו קנין בחמץ ההלואה אמרי' הואיל ובעי לפדותה. אבל אם היה קונה משכון ודאי דלא הוה אהני לן הך טעמא דהואיל ובידו לפדותו עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לי דאף אם היה קונה משכון מ"מ אם הישראל פודה אותו הרי הוא שלו למפרע ולפ"ז אפשר לומר הואיל ובידו לפדותו. דהא דבעל חוב קונה משכון היינו דאם אח"כ אינו פודהו הוא שלו משעה ראשונה למפרע דיש לו קנין בו בתנאי אם לא יפדהו הלוה. אבל א"א לומר דאם יפדהו הלוה הרי הוא קונהו קנין חדש מעכשיו דכיון דבע"ח קונה משכון שוב אינו של הלוה עד שיפדוהו. זה לא נתן להאמר דהא הלוה אינו צריך לעשות קנין חדש בהמשכון כשפודהו וכמש"כ התוס' בב"ק (דף מ"ט ע"ב) ד"ה משכונו כו' ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ואפי' למ"ד ב"ח קונה משכון דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלק