תשובה שלמה - א יב

אחר א"א היה לעשות דהיינו שתומ"י למשל יהיה חולה שיהיה צריך להמלאכה ואם לא יעשה עכשיו שוב לא יהיה באפשרות לעשות א"כ נימא הואיל בכה"ג. וכעין שכתב אא"ז בצל"ח כאן, דמשום חולה שיש בו סכנה הא ודאי שכל המלאכות מותרים אפי' בשבת סמוך לחשיכה להקדים הדבר להחולה אף שהוא צורך חול. גם זה אינו דזה ודאי דאם יודע בבירור שעושה בשביל פקו"נ שיהיה אח"כ הוא מותר לעשות אך אם בשעה שעובר אינו יודע שעושה בשביל פק"נ הרי עובר בשאט נפש על איסור שבת וא"א למפטריה משום הואיל. דהא גם אם הוצרך לעבור בשביל פק"נ ואומר שאף שלא היה מזה תועלת לפק"נ ג"כ עבר הרי באופן זה הוא חייב גם אם עושה בשביל פק"נ כמש"כ הכסף משנה בפרק ה' מהל' יסודי התורה דאף אם נאנס לעבוד ע"ז מ"מ אם הוא מרוצה נהרג. ועי' מש"כ בספר הפלאה כתיבות (דף ג') ד"ה וסברה דאניס

והנה אף דבמבשל ביו"ט דאמרי' הואיל איכא לכאורה ג"כ למידק דהא מתחילה כשבישל הרי עבר וחילל יו"ט ואף שאח"כ נעשה היתר הא מתחילה נתכוין לבשל ביו"ט ללא צורך נלענ"ד דלא דמי דהנה אם יתכוין לחלל שבת במלאכת היתר למשל אם יזרוק שתי אמות ויתכוין לחלל שבת בזה אינו חייב אף שמתכוין לחלל. אבל על כונה אינו חייב וחיוב על מלאכה אין כאן. וא"כ ביו"ט שצרכי אוכל נפש הותר ואם יתכוין לחלל יו"ט בבישולו שמבשל לצורך היום אין כאן כלום. ואף אם יאמר שהיה מבשל אף שלא לצורך כלל אינו כלום שסוף סוף לא עשה מלאכת איסור שהבישול ביו"ט הוא היתר גמור, אלא שאם מבשל שלא לצורך. ה"ז מה שהוא שלא לצור עושה אותה למלאכת איסור, וכיון שיבואו אורחים ולמפרע נודע שהיתה הבישול לצורך א"כ אף שהיה מתכוין לחלל יו"ט בזה הלא אין כאן שוב מלאכת איסור ונשארה רק הכונה ועל הכונה אינו חייב. אבל בשבת בפק"נ אף למ"ד ששבח הותרה אצל פק"נ. לא שעצם המלאכה הותרה אלא שפק"נ היא מתירתה והיינו כשמתכוין שהיא לפק"נ אז הותרה. אבל כשמתכוין המלאכה אף בלא פק"נ הרי עשה מלאכת איסור. ופשוט הוא. דהא במבשל ביו"ט סתם אף בלא כונה שאכלו היום ואח"כ אכלו היום פשיטא שמותר. והעושה מלאכה בשבת סתם אף שאח"כ היה מזה תועלת לפק"נ הוא חייב דכאן מלבד כונתו לחלל שבת עושה גם מלאכת איסור

ולכאורה תקשה מהא דכתב הרשב"א בחי' לשבת סוף פרק האורג (דף ק"ז) וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי בתוכו דכיון דהוא צורך ביתו אעפ"י שע"י כך ניצוד ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה צבי רץ בתוכו ונתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נמלה מותר ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרי' נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוון לנעול בעדו אף בעדו קאמר ולומר שאלו צריך לנעול בעדו מותר אעפ"י שמתכוין שיהא הצבי ניצוד בתוכו עכ"ל. א"כ זהו היפך למה שכתבתי דהעושה לצורך פק"נ ואומר שגם בלא פק"נ היה עושה המלאכה שהוא חייב דהא כאן אף שנחכוין לחלל שבת מ"מ כיון שיש כאן ג"כ מלאכת היתר הר"ז מותר וא"כ אם עושה מלאכה שיש בה צורך לפק"נ אף שמתכוון שגם בלא הפק"נ ג"כ היה עושה צריך להיות פטור

והנה הר"ן בהלכות הקשה על הרשב"א וכתב וז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה היאך אפשר שאפילו במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרי' בכולה מכלתין דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אעפ"י שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר. כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו עכ"ל הר"ן. נמצא שדבר זה במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן ז"ל

שוב ראיתי בספר עונג יו"ט סי' כ"ב שכתב ליישב דברי הרשב"א מקושית הר"ן וז"ל ונראה לי דדעת הרשב"א ז"ל דפ"ר אינו אסור אלא משום דהמעשה שהוא עושה עכשיו א"א בלי מלאכה שאסרה תורה לעשות בשבת כמו הפוסק ראש העוף א"א לפסוק ראש בלי מלאכת נטילת נשמה או הגורר מטה כסא וספסל גדול א"א לעשות גרירה בלתי אם יהא באפשרו לעשות חריץ שהיא מלאכה אסורה, אבל הכא גבי נעילת בית וצבי בתוכו נעילת בית שהוא עושה אין בה סרך מלאכה רק מחמת שנכנס הצבי בתוכו נעשה בנעילה מלאכת צידה להכי כיון שהוא מכוין לנעילה לצורכו לא אכפת לן במה שמכוין גם לצוד דכיון דנעילה אין בו מלאכה והוא מכוין לנעילה לא אכפת לן בכוונתו לצוד דהוה כוונה לצוד בלי מעשה צידה דמעשה נעילתו שהוא עושה רמינן ליה אנעילת בית ולא על צידת הצבי ולהכי שרי אף במתכוין לצוד אם מתכוין לנעול ביתו ג"כ עכ"ל ולפי דבריו לא תקשה נמי מדברי הרשב"א עלה דכתבתי דהכא עיקר המלאכה יש בה כדי חילול שבת ולכן כשמתכוין לחילול חייב

והנה אף כי דבר גדול אמר אך דברים אלה קשים להולמם אליבא דהרשב"א, דהא הרשב"א הביא הירושלמי ג"כ בראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו דמותר וכן היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והא התם המלאכה בעצמותה היא אסורה וכיון דמתכוין לאיסור מ"ט יהא מותר, והנה שם בעונג יו"ט הרגיש בעצמו בזה וכתב וז"ל וגבי תינוק מבעבע ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים שרי כמ"ש הר"ן שהתירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו כדי שיהא זריז לפ"נ עכ"ל אך זה אינו מובן לדעת הרשב"א דמדבריו משמע דהכל משום טעם אחד, והר"ן כתב כן לשיטתו שיהיה זריז לפק"נ התירו לו חכמים לכוין גם למלאכתו אבל לא כן לשיטת הרשב"א

ומה שנראה לומר בדעת הרשב"א הוא דהנה בפסיק רישי' לא פתיך במלאכת האיסור גם היתר. למשל הגורר מטה כסא וספסל בהפסיק רישי' דהוא עשיית החריץ אין בה שום דרך היתר ומעשה ההיתר דידי' היא הגרירה ועשיית החריץ היא איסור גמור בלי שום תערובות מלאכת היתר זהו אסור משום פסיק רישי'. אך היכי דעושה מלאכה והוא עושה אותה בהתירא רק דמתכוין גם כוונת איסור בהמלאכה ההיא גופא אך מתכוין הוא להאיסור רק באופן שעושה גם בהתירא. אבל אם לא היה עושה בהתירא לא היה עושה גם המלאכת איסור בכה"ג אין כאן חיובא. דהא עשיית המלאכה היא בהתירא ואף שפתוך בה גם כוונת איסור. הא על כוונה גרידא לא מחייב כמוש"כ לעיל. והנה בנועל הבית לצורכו או במפקח הגל או מתכוין להעלות התינוק דהמלאכה היא בהיתר גמור, אך באותה מלאכה עצמה כשעושה אותה בהיתר מתכוין הוא גם לאיסור לצוד הצבי ולהעלות הנחילה של דגים, ע"ז א"א לחייבו דמלאכת איסור בפני עצמה אין כאן, אך היא מלאכה אחת שעושה אותה בהיתר ואף שמתכוין גם לאיסורא הרי על כונה לחוד אינו חייב. דלולי שהיה צריך לנעול הבית לצורכו לא היה נועלו בשביל צידת הצבי או לולי שהיה צריך לפקח הגל בשביל פק"נ לא היה מפקחו כלל בשביל הזהובים. א"כ הרי עיקר המלאכה היא בהיתר ולולי ההיתר לא היתה מלאכה כלל אבל אם לא היתה כאן מלאכת היתר היה עושה המלאכה באיסור אז כשמכוון גם לאיסור בודאי חייב דהרי אין כאן כוונה לחוד דהא ישנה כאן גם מלאכת כת איסור דא"א לומר דהמלאכה עשה