תשובה שלמה - א קכח

שסבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש. הא גם עכשיו שהקדישה לא פקעה מצות כסוי מעל הדם. דהא אף אם הקדיש החיה יכול הוא לכסות הדם. ולכאורה אפשר לומר דכונתו היא כמו שמבואר בתוספתא דחולין פ"ו השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי להקדש. והכא נמי כונתו שהקדיש את החי' ואת דמה. ואם כן סד"א דמעל הדם פקעה מצות כסוי כיון דעתה הוא מחוסר פדי' קמ"ל דלא פקעה. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד הל"ג מהלכות שחיטה שחט חיה ועוף ואח"כ הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות עכ"ל. משמע דהרמב"ם מפרש הך דר' יוחנן בן יוסף דהקדיש החיה ולא את דמה

ועוד יש להבין במאי דקאמר שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש. הא התם לבר מהא דכבר נתחייב בכסוי מקודם. הא טעם הפטור בהקדש מסיק בגמרא (דף פ"ד ע"א) יצא זה שמחוסר שפיכה פדיה וכסוי. והא כתבו שם התוס' ד"ה יצא זה כו' ולא דמי לדם הניתז. דהתם אם לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה כו' עכ"ל. אם כן הכא נמי הא תיכף אחר שחיטה הי' ראוי לכסוי. ואם אח"כ לא הקדישו לא הי' צריך פדיה. ואם כן ממילא חייב בכסוי

ואפשר לומר ע"פ מה שכתב בפרי מגדים יו"ד סימן כ"ח בשפתי דעת ס"ק כ"ח וז"ל, דע דאם שחט הושט בחיה ואח"כ ניקב התורבץ דיש טרפות לחצי חיות מכסה בלא ברכה דספק הוא אי יש טרפות לחצי חיות כו'. ואף דמתחילה הי' דם ראוי לכסוי. מ"מ אגלאי למפרע דלאו אשר יאכל הוא עכ"ל. וא"כ ה"נ אם הקדיש בסוף השחיטה קודם הגמר הוה אגלאי למפרע דאינה שחיטה ראוי' ולא הי' מחויב בכסוי ועיין מה שכתב בפרישה בחו"מ, סימן ש"נ ס"ק י"ג וז"ל, וא"ת מ"ש בשחט ונמצאת טרפה דפסק כאן כדעת רבנן ובשחט בשבת פסק שם כר' שמעון. י"ל משום דיש לחלק בין שחט בשבת דבתחילת השחיטה ידע דשחיטה שאינה ראוי' היא. בין בשוחט את הטרפה דמיירי בשחט ונמצא אחר כך טרפה באברים הפנימים יע"ש. וכ"כ בסמ"ע שם. ואם כן ה"נ כיון דידע בשעת שחיטה שבגמר השחיטה יקדיש. שפיר הוה שחיטה שאינה ראוי' ופטור מכסוי. דהא ידע דיצטרך לפדיה. משא"כ בניתז דלא ידע מקודם. ומשו"ה קאמר שכבר נתחייב בכסוי היינו כשלא הקדיש עם גמר השחוטה רק לאחר השחיטה. שאז כבר נתחייב בכסוי מקודם ולא פקע מני' חיוב כסוי אחר כך כשהקדישה. וא"כ השמיענו דלא נימא דמה שהקדיש אחר כך ואף שידע בשעת שחיטה שיקדיש הו"א דאגלאי מלתא דהוה שחיטה שאינה ראוי'. קמ"ל כיון דכבר נתחייב בכסוי. אף שהקדישה אח"כ וידע בשעת שחיטה שיקדישנה. מ"מ לא פקעה מני' מצות כסוי. והכ"נ גבי שילוח הקן לא פקעה מצות שילוח כשמקדיש אחר כך

שוב ראיתי שכבר העיר בקצת מזה שארי חמיו הגאון שליט"א בספר משיב דבר סימן פ"ג. ומרן הגאון המחבר זצ"ל כתב גם כן בכעין זה

והנה מה שכתב כת"ר דפטור מזומן ומוקדשים אם נעשו באם אינו פוטר. כיון דכבר נתחייב בשילוח. אך אם פטור מזומן או הקדש נעשו באפרוחים פוטר אף אחר שכבר נתחייב בשילוח. אף דהוה מלתא בלא טעמא. דמ"ט מזומן הנעשה באפרוחים יהי' פוטר כיון דכבר נתחייב בשילוח. דבמאי שאני אם הפטור נעשה באפרוחים או אם נעשה באם. אלא בעיקרא דמלתא במחילה מכת"ר שאין הדבר ניתן להאמר כלל. דאם כדברי כת"ר תקשה הא דחולין (דף קל"ט) שם דדחיק לאוקמי הני מוקדשים היכי דמי. וקאמר אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב לי' בשילוח מקמי דאקדשה. הול"ל כגון דאגבהה לאם ולאפרוחים ג"כ ואקדשינהו לאפרוחים דאז פטור מטעם מוקדשים. דאף דאיחייב מעיקרא בשילוח. הא אם אקדשינהו לאפרוחים פקע מני' מצוק שילוח לדברי כת"ר. ועוד מדקאמר שם (בדף קמ"א ע"א) נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח דהא בכה"ג כשנטל את הבנים דהו"ל מזומן אף אם עוד האם בידו קודם ששלחה פטור הוא משילוח. כיון דאם האפרוחים מזומן פוטר משילוח. ומ"ט קתני דוקא אם חזרה האם עליהן דזה הוא דוקא באופן דמעיקרא לא חל עליו כלל מצות שילוח ועוד לפי שיטת כת"ר אם נוטל האם וגם הבנים הוא פטור משילוח כיון דהבנים נעשו מזומן. והא משנה שלימה שנינו שם הנוטל האם על הבנים כו' וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה ואף שרש"י בחומש פירש לא תקח האם בעודה על בניה. ח"מ בודאי מודה דאף אם נוטל שניהם ג"כ דינא הכי. ויעיין בתשו' חכם צבי סימן פ"ג שכתב דאם דלענין הלאו דלא תקח דלא עבר עלי' אא"כ נוטל האם והבנים כפשטי' דקרא לא תקח האם על הבנים. אבל עשה מיהא איכא אפילו במניח הבנים ונוטל האם עכ"ל. ולדברי כת"ר אדרבה בנוטל האם והבנים הרי הבנים נעשו מזומן ופטור משילוח. ועוד יוני שובך ויוני עליי' דמחייבי בשילוח היכי משכחת לה. ואף דקאמר שם (בדף קמ"א ע"ב) והשתא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בבצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח את האם והדר הבנים תקח לך. אפילו תימא אע"ג דנפל לחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא. וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא לי' ע"ש. הא תיכף כשהגביה האם הרי חצרו קונה לו הבנים ונעשו מזומן ואפטר לי' משילוח. אלא דהא אפשר לדחות ולומר דאף בתר שהגביה האם גם כן אין חצרו קונה לו עד לאחר שילוח. דאפשר לומר דהוא בעצמו ג"כ אינו יכול לזכות בהבנים תיכף כשהגביה את האם כי אם לאחר שילוח

ועוד הא בתוספתא חולין פרק י' איתא מפורש נטל את האם ואח"כ נטל את הבנים חייב לשלח. ולא תקשה מהא דאיתא שם בתוספתא נטל את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שמתו או עד שנעשו טרפה פטור מלשלח. דהתם כיון דהבנים ליתנייהו וא"א לקיים את הבנים תקח לך משו"ה פטור. אבל היכא דאיתנייהו רק דמצד הדין הונח עליהם דין פטור. זה היה דוקא אם מעיקרא לא נתחייב אז מצד הפטור דהונח עליהם לא הי' מתחייב. אבל היכא דכבר איחייב מעיקרא תו לא פקע מני' חיובא מפני זה

ומה שכתב כת"ר וז"ל דמזומן פוטר גם אחר שכבר נתחייב בשילוח. ואמינא לה מהא דת"ר יוני שובך ויוני עליה חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. ופריך בגמרא וא"א לדר' יוסי ב"ר חנינא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן. אמר רב ביצה עם יציאת רובה הוא דאיחייב בשילוח מקנא לא קני עד שתפול לחצרו וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתפול לחצרו ואי נימא דמזומן הוי כמו מוקדשין דהיכא דכבר נתחייב אין הפטור הבא אח"כ פוטרו. אמאי דחקינן לאוקמי הא דקתני חייבות בשילוח מקמי דתפול לחצרו. ואמאי לא נימא דגם בתר דתפול לחצרו גם כן חייבות בשילוח. משום דכיון דכבר נתחייב עם יציאת רובה קודם שבאה לחצרו וזכה בהן. ואם כן אף שאח"כ זכה בהן כשיפול לחצרו ונעשו מזומן. הא אין הפטור הבא אחרי שכבר נתחייב פוטרו וכמו דחזינן במוקדשין. אלא ודאי דהך פטורא דמזומן פוטר גם אחר שנתחייב במצות שילוח עכ"ל כת"ר. ובמחילה מכת"ר שאין הדבר כן. דבאמת אף בתר שיפול לחצרו ג"כ חייבות בשילוח כיון דכבר נתחייב מקודם. והא דקאמר וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתפול לחצרו אין הכונה כהבנת כת"ר דעצם זמן החיוב הוא רק מקמי דתפול לחצרו ואח"כ כשתפול לחצרו פקע חיובא. אלא הכונה היא דמקמי דתפול לחצרו אז הוה חלות המצוה. דהיינו אם אז בא לתופסה חל עליו חיוב שילוח. ואז אף אח"כ כשתפול לחצרו לא פקע חיובא. אך אם היה בא כשכבר נפלה לחצרו תו לא חייל עלי' חיובא דשילוח. כיון דהוה מזומן קודם שחל עליו חיובא